קורות חיים
בן ניצה ויגאל. נולד ביום ט' בניסן תשמ"א (13.4.1981) במשקל 3.330 ק"ג בבית-החולים תל השומר כמתנה למשפחה, וכראוי למתנה מדהימה ומקסימה היתה גם הלידה חוויה מאוד מיוחדת, לידה על כיסא.
שי נולד למשפחה חמה ואוהבת, אח לסיגל ולגילי, בן זקונים שנולד 14 שנים לאחר הולדת אחותו ו-10 שנים לאחר הולדת אחיו. ילד שובב, עצמאי, מתוק ומלא חיים, שכולם אהבו ונקשרו אליו בקלות. התפתחותו היתה מאוד מהירה, הוא הקדים לדבר וללכת. בתחילה גידלה אותו אימו בכיף ובהנאה וכשהסתיימה חופשת הלידה גידלה אותו מטפלת חמה עד שעבר לגן ברכה, שם השתלב במהרה.
שי גדל והתחנך בראשון לציון, למד בבית-הספר היסודי "הדרים" ובחטיבת-הביניים ע"ש זלמן ארן. מוריו מספרים, שיופיו של שי התבטא לא רק בחיצוניות שלו, אלא בתחושת הנעימות שהשרה על סובביו ובאיכותיות שבו. נער רגיש, שניתן להבינו דרך עיניו. נער שקט, עם חוש הומור מפותח, איכפתי ואחראי, תלמיד נהדר ומסודר, שקדן בלימודים, ששאף תמיד לשלמות, נער חברותי, אהוב על כולם ומוקף תמיד בחברים.
בילדותו אהב להיפגש עם קבוצת חברים, שהכיר עוד מגן הילדים, למשחקי "מבוכים ודרקונים".
עד סיום לימודיו התיכוניים שחה שי בהתמדה בקבוצת "מכבי אליצור" ויצר קשרים עם חברי הקבוצה.
בתקופת לימודיו היסודיים היו אחיו בחו"ל: גיל עבד בווינה וסיגל למדה בקמברידג' מינהל עסקים לתואר שני. המשפחה נפגשה בלונדון ויצאה לטיול משפחתי, כמו הטיולים שנהגה לעשות בארץ. שי ואחיו היו מאוד קרובים וסיגל הרגישה כמו אמא שנייה שלו. שי נהג לומר לאחיו שהוא, הבן הקטן, נשאר, כדי לשמור על ההורים.
לכבוד בר-המצווה של שי נסעה המשפחה לטיול באורלנדו ולטיול טבע בהרי הרוקי בקנדה. הטיול היה מענג ושי דיבר אנגלית שוטפת וגילה עצמאות.
שי ניחן בכשרון ציור והיה זה אך טבעי, שבתיכון "גן נחום" יבחר ללמוד עיצוב גרפי. במסגרת לימודיו נסע לאיטליה לטיול אמנות. המורים והתלמידים ציינו ששי היה "הרוח החיה" בטיול. שי היה אהוד על מוריו ועל החברים הרבים שרכש. את לימודיו התיכוניים סיים ובידו תעודת בגרות עם ציונים יפים.
מורותיו סיפרו, כי שי היה נער מאוד מיוחד, שמשך את תשומת הלב במראהו, גבוה ויפה, רגוע, שקט ואצילי, רציונלי מאוד, עם שמחת חיים טבעית, דינמי, שאהב את מה שעשה ולקח את הדברים בכיף.
בשעותיו הפנויות התנדב למשמר האזרחי ובמגן-דוד-אדום ועשה כל דבר על הצד הטוב ביותר. במקביל השתתף בחוג סיירות של החברה להגנת הטבע, הרבה לטייל ולמד להכיר את הארץ. בנוסף למד צלילה ואז התחזק הקשר עם אחיו, הם הרבו לצלול בשארם ונהנו מהחוויה המשותפת (מאז ששי נהרג גיל הפסיק לצלול כיוון שטען שרק עם שי הרגיש בטוח לצלול).
לפני גיוסו לצה"ל גילה שי עניין רב בכל הקשור בצבא והרבה לקרוא ספרים בתחום.
הוא עסק בפעילות קדם-צבאית במשך כשנה כדי להיות מוכן לגיוס.
ביולי 1999 התגייס שי לצה"ל ובחר לשרת בצנחנים, בעקבות אביו, ששירת כמדריך צניחה. הוא עבר טירונות וקורס מ"כים במתקן אדם, וב-20.2.2000 החל קורס מדריכי צניחה. שי בלט והצטיין בכל שלבי הקורס.
שבוע לפני יום הולדתו העשרים, ביום ה', א' בניסן תש"ס (6.4.2000) נפל שי בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחות בבית-העלמין הצבאי בראשון לציון. הותיר אחריו הורים, אחות, אח וסבתא.
תלמידי התיכון "גן נחום", שם למד שי, ליוו במשך שנה את בני המשפחה, אספו דברים מחברים ומורים והוציאו לאור ספר לזיכרו.
מפקד בית-הספר לצניחה, אל"ם חיים, כותב: "לפני חודש ימים קיבלתי את הפיקוד על היחידה. בחודש הזה נפגשתי איתך שי במספר הזדמנויות: מגרש אימוני הצניחה, שיחות חתך ובשיחה לקראת ביקור הרמטכ"ל ביחידה, בכולן השתתפת באופן פעיל. ראיתי מולי בחור חכם, בעל חיוך שובה לב, עם ברק בעיניים. את הרצון יוצא הדופן שלך להשתייך למשפחת מדריכי הצניחה המפוארת ינקת בבית מושרש ערכים של מצוינות והקרבה. ביתם של ניצה ויגאל מנדה האגדי..."
סיגל, אחותו של שי, כותבת לו: "שי, אחי היקר./ איך הלכת כך פתאום/ באמצע החיים/ כשאני מדי פעם חושבת על עתידך/ וכמה יפה הוא יהיה/ עם כשרון ציור כמו שלך.// שי, אני זוכרת איך נולדת/ תינוק יפהפה כזה/ ואני אחותך הגדולה/ כל כך אהבתי לעזור בגידולך// אני זוכרת את השיחות עם חבריך/ על מבוכים ודרקונים/ כשהסעתי אתכם לאימוני הבריכה/ ואני בעצם לא מבינה מלה// אני זוכרת שהלכת לחוג סיירות/ והתנדבת למד"א/ ואת קורס הצלילה כדי שתוכל לצלול עם גילי//ואני זוכרת שהתלבטת ללמוד קרוב/ כי אמרת "ומי ישמור על ההורים/" וכמה גאה היית תמיד/ במה שעשית ולאן שפנית// שי, רק רציתי שתדע/ שאותי אתה ממשיך ללוות בדרך/ עם אותו חיוך מקסים שלך ושמחת החיים."
גילי, אחיו של שי, כותב לו באחד משיריו: "הדלת של המעבדה נפתחה/ אבא נכנס בהפתעה/ דבר לא יהיה כפי שהיה./ אני מרים מבט ורואה אותך מחייך אלי,/ ויודע שלפחות אתה לא לבד,/ שאתה מתחיל דרך חדשה,/ ועם טוב ליבך אני בטוח שתתקבל שם בברכה./ ומדי פעם אל תשכח לזרוק לנו סימן לקיומך,/ קשת בענן/ שקיעה יפה/ ורוח על פני ים/ פשוט שנדע שטוב לך שם עכשיו."
מתוך דברים שכתב גילי על חוויות הצלילה עם שי: "שי עשה רישיון צלילה בגיל 14, הוא היה צולל מושלם. עקב הניסיון שלו בשחייה היה תענוג לצלול איתו יותר מאשר עם כל אדם אחר (ותאמינו לי, כי אני צללתי עם עשרות אנשים). ואכן, מרגע ששי עשה רישיון צלילה, רוב הצלילות שלי היו איתו. אני זוכר עשרות חוויות צלילה מדהימות עם שי... אני יודע שאין דבר ששי אהב יותר מהכחול העמוק והשקט של המעמקים ובכל הזדמנות שהיתה לו הוא דרש לצלול ולצערי הזמן שלי היה מועט. שלוש הצלילות האחרונות של שי ושלי היו ביחד יומיים לפני הגיוס שלו ואני מניח שעם שי מתה גם הצלילה."
עודד, חברו של שי, כותב: "אני זוכר כבר בגיל תשע, עשר/ מצאנו שנינו את מכננו המשותף,/ להיות בטבע חופשיים,/ רצים בשדות ובפרדס משתובבים,/ משחקים בשוטרים וגנבים גם בגילים/ שמהחבר'ה כבר 'לא היה נעים'// בנוסף חלקנו את אהבת הספרים/ ואת 'שר הטבעות' ו'ההוביט' שאהבנו מכל/ שעות על שעות היינו מנתחים./ בהמשך חרשנו את הכבישים/ עם האופניים בדרך לפלמחים (גם ביום הכיפורים...)/ ואחר-כך על החוף זוחלים ואפילו בקור אל האי שוחים,/ אוכלים משהו וחוזרים לראשון לאים ומאושרים...."
רעות, חברתו של שי ממד"א, כותבת לו: "...אתה יודע, לפעמים אני מגיעה לתחנת מד"א, מסתכלת סביבי ומחפשת אותך. מחפשת את החיוך המקסים, מחפשת את שמחת החיים שלך. תמיד, גם כשהיתה לי ההרגשה הגרועה ביותר, לא יכולתי לעמוד בפני הקסם הזה, האנושיות. יודע מה, אני בטוחה שגם החולים הרוויחו מזה... נכון, לא תמיד חושבים מהי המשמעות של להיות מתנדב, אבל יודע מה, אני חושבת שזה משהו שטמון באופי. צריך את האמפתיות הזאת, צריך כוח רצון. ולפעמים, אתה צודק, זה לא כל כך מוערך, אבל אתה ואני יודעים שזה שווה את זה. ואחר-כך היינו בכושר קרבי. אם לא היית מושך אותי בטח הייתי פורשת כבר אחרי השיעור הראשון. כל פעם שהייתי בקרבתך ספגתי עוד ועוד מהמוטיבציה שלך. הכי אהבתי את ההיתקלויות האלה ברחוב מתחת לבית. אף פעם לא אשכח איזו גאווה חשתי כשראיתי אותך במדים מלאים, עם תיק ענק והחיבוק שקיבלתי אז היה אחד החמים שקיבלתי מעודי..."
חבריו של שי כותבים: "חייבים לומר ששי היה בחור מיוחד, ואי-אפשר לומר על שי שהוא היה בחור שיגרתי, רוצים דוגמאות? נתחיל מחוגי סיירות: היה לו כשרון הדרכה, אבל לכל אחד יש טעויות. בהכנות לקראת הסל"ת (סיור ללא תשלום) שי ועודד היו צריכים להעביר הדרכה. שי לא רצה להראות פחד קהל ולכן ניסה להתנהג ב'נונשלנטיות'. דבר ראשון הוא התיישב על כיסא הפוך בפוזה רגועה, ומרוב רוגע שכח שהוא שי ועודד הוא כמובן עודד, אבל בשביל לא להסגיר את עצמו המשיך כאילו לא קרה כלום. מיותר לציין כי הדרכה זו היתה הטובה ביותר בכל הסל"ת (כמובן, לפי דעתם האובייקטיבית של עודד ושי). דוגמה נוספת לחוסר השגרתיות היתה בטיול לסיני, כשהוא החליט שבסיני תתנהג כבדואי על-פי האמרה הידועה 'ברומא תנהג כרומאי', ולכן החליט ללבוש שבוע שלם 'גלבייה'. הבעיה היתה שהוא לבש רק 'גלבייה', והוכיח לנו לא פעם שזה היה כך באמת... אין ספק ששי היה נווט מצוין. בזמן טיול ניווטים שהיה לנו כל החבר'ה טעו ועברו את הנקודה שהיינו צריכים להגיע אליה ורק שי, בנונשלנטיות המיוחדת שלו שאל את המדריך: 'מה זה, לא צריך להיות כאן?' וכמובן צדק, ובכך הציל את כבוד כל החוג. ונעבור לתקופת מד"א. זה התחיל לפני ההתנדבות כששי החליט להעניק שמות חדשים למושגים רפואיים ידועים, שמות שאנשים עדיין משתמשים בהם. זה המשיך ב'תער"ן' כששי והחבר'ה החליטו לעבור על כל כלל אפשרי, כמו התגנבות באמצע הלילה לכיתת הלימוד, שבמקרה היתה גם מגורי הבנות. שי החליט להיכנס לשם בתחתונים וכמובן, כמו בכל סיפור טוב, הוא גם נתפס כך... ויש גם את סיפורי החבר'ה. כמדי שבוע ביום שישי היה מגיע שי עם האוטו החמוד שלו ועם ליטר וחצי מים למגרש הכדורגל בתקווה לפרוק ולעתים גם על החברה את הלחצים אחרי שבוע לימודים מיגע. סימני ההיכר שלו היו התנשפויות מוזרות ומחיאות כפיים כשהוא היה רץ על המגרש ואז כולם היו יודעים לברוח ולהתחבא, כי אז שי היה מגיע לשיא שחרור הלחץ וגם השוער הטוב בעולם לא היה יכול (או בכלל מסכים) לעמוד בדרכו של הכדור שיצא מרגלו של שי... שי ידע מתי לצחוק ומתי להיות רציני. כל אחד מאיתנו ישא לעד משהו משי ותמיד ירגישו אותו. שי, אוהבים אותך ונאהב אותך תמיד, מתגעגעים אליך וחושבים עליך כל הזמן, אתה חסר לנו."
חברו של שי כותב: "שי של החברים/ היה אחד שכולם אוהבים,/ הר געש מלא בשמחת חיים,/ מלא בביטחון עצמי, חבר טוב ואמיתי,/ שיודע להעניק עזרה בעת צרה./ ימי שישי היו ימים קדושים לכדורגל ולחברים,/ שחקן כדורגל שאהב לעצמו להריע/ אחרי כל גול שהבקיע./ החבר'ה מספרים ששי היה בין האמיצים:/ באחד הימים הם לטיול נסעו,/ ושם שור הם ראו,/ כמובן שהם פחדו,/ שי החל לזרוק עליו אבנים/ ולמרות הבהלה של שני החברים/ השור ברח משם במהרה./ שי היה בין ראשוני המתגייסים,/ אבל הוא גם לא שכח את החברים./ אחד מהם מספר שאחרי שחזר מהעבודה/ והיה שקוע בשינה עמוקה,/ הוא הרגיש משהו אותו מנער./ וכשהוא התעורר / ראה שזה שי ולא אחר/ שקיבל חופשה קצרה מהצבא./ הידיעה על הנפילה הייתה קשה ומרה/ ותקפה את החברים/ כשחלקם כבר היו עמוק בצבא/ והשאר היו בהתחלה."