סרן ישראל איגלברג ז"ל

קורות חיים

ישראל-אליעזר, בן הלה ויעקב, בן בכור, ילד ראשון שנולד בארץ לזוג ניצולי השואה, ביום כ"ז בניסן תשי"א (3.5.1951). ביום העצמאות ה-3 למדינה נערכה לו ברית מילה, ויקרא שמו ישראל-אליעזר, שם המאחד בתוכו את זכרון העבר (על שם סבו) ואת החדש והעתיד - תקומת מדינת ישראל, ביום חגה. שיר שנדם ב-19.10.1973, בחג שמחת תורה, בין הערביים, על גבעות "חמוטל" ואולי בתאריך אחר ובמקום אחר שלעולם לא ייוודע. 22.5 שנות חיים נדמו, וכמו חוט הנמשך מהעבר, כל בני משפחתו נלקחו ב-1942 בחג שמחת-תורה על-ידי הצוררים הנאצים ומקום קבורתם לא נודע.

היה תינוק יפה-תואר ובהיר תלתלים. שובה נפש בנועם הליכותיו. ישראל סיים בהצטיינות את בית-הספר היסודי "אוסישקין" בתל-אביב, ואחרי כן סיים את לימודיו בבית-הספר התיכון העירוני ה' בתל אביב, במגמה הריאלית. הוא היה תלמיד שקדן וחרוץ. בבית- הספר התיכון הצטיין במקצועות הגיאוגרפיה וההיסטוריה. הוא נמנה עם אגודת "נוער לנוער" של עיריית ת"א ועשה רבות לקירוב בני הנוער הדרוזי והיהודי אלה לאלה. ישראל השקיע מאמצים גדולים בהקמת מועדון נוער בעוספיה ורכש חברים רבים מקרב בני הכפר. בהיותו בן 17, נשלח מטעם אגודת "נוער לנוער" לאירופה.

ישראל היה חובב ספורט ובעיקר כדורגל. הוא היה שחקן ברידג' נלהב. אהב מאוד לקרוא ספרים ובזכות קריאתו המהירה יכול לקרוא מספר ספרים ביום בזמן קצר. הוא היה שקט, צנוע ועניו ועם זאת אהוד מאוד על חבריו. הוא אהב לעזור לזולתו והרבה לחייך. ישראל התקבל פעמיים ללימודים אקדמיים באוניברסיטת תל-אביב, במגמה לביקורת חשבונות. פעם לפני גיוסו, ופעם בתום שירותו הצבאי, אך המלחמה קטעה את לימודיו.

ישראל-אליעזר גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1969, והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס מט"קים, ואחרי-כן בקורס קציני אג"ם, ולבסוף - למרות התנגדות הוריו - בקורס לקציני-שריון. קורס זה סיים בהצלחה ונשלח, לפי בקשתו, לשרת ברמת-הגולן, שם נתמנה לסמ"פ. הוא היה לוחם ללא חת והשתתף בפשיטות רבות אל מעבר לגבול. על שירותו הצבאי הוענק לו "אות השירות המבצעי". הוא היה אהוב על פקודיו ועל מפקדיו. הוא היה נאמן ומסור והבין ללב חייליו. אחד מפקודיו מספר, שהיה חבר ורע לאנשיו. כל רגע פנוי הקדיש להם. הוא טיפל בהם כבילדיו והיה מוביל למענם דברי דואר וכבסים למכבסה.

ישראל-אליעזר אהב את חיל-השריון והיה מלא גאווה על יחידתו ועל תפקידו. הוא היה קצין למופת. הוא לא הקפיד על גינוני המשמעת, אך דרש מפקודיו ביצוע מדויק. הוא מילא בדבקות כל תפקיד שהוטל עליו. הוא היה נאה דורש ונאה מקיים. הוא היה בטוח בדרכו ושלם עם עצמו. השלמות והאחריות היו טבועות בדמו.

הייתה בו פשטות. מעולם לא התלונן על תנאי השירות הקשים, על הקור העז ועל חוסר הנוחות. לפני שחרורו מן השירות הסדיר ביקש מפקדו להניעו להמשיך ולשרת, אך הוא סירב כיוון שרצה להתחיל בלימודים באוניברסיטה, והתכונן להתחתן. לאחר שהשתחרר, הוצע לו תפקיד של מ"פ מפקדה. כיוון שהמתח העניק לו סיפוק רב, דחה את ההצעה והעדיף להיות סמ"פ בפלוגת טנקים, שכן היה מאוהב, כך אמר, בטנקים שלו. על שירותו באותה תקופה קיבל תעודה המעידה על הצטיינותו כמפקד צוות טנק. חמישה שבועות לפני שפרצה מלחמת יום הכיפורים, נשא את חברתו גליה לאישה.

ביום כ"ג בתשרי תשל"ד (19.10.1973), בצהרי היום, נפגע בקרב על מוצב "חמוטל". בראש פלוגתו יצא להדוף את חיילי האויב, כשהוא מרגיע את אנשי צוותו ומבטיח להם להחזירם בשלום. את הקרב ניהל בקולו השלו והבוטח, בעמדו חשוף בצריח, עד שהטנק שלו נפגע פגיעה ישירה מטילי האויב. ישראל נתן פקודה לקפוץ מהטנק, מחשש שהטנק יתפוצץ. כל אנשי צוותו חזרו בשלום וישראל נשאר פצוע בשטח. תחילה נחשב לנעדר, אך לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול.

השאיר אחריו אישה, הורים, אחות ואח. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן.