סמל ברוך טנא באנבאנסטה ז"ל

קורות חיים

ברוך, בן רחל ויצחק, נולד ביום ז' בחשון תש"ד (5.11.1943) בתל אביב. מילדותו כוון מהלך חייו של ברוך, לתחום החקלאות. עוד בבית הספר היסודי בתל ברוך הושפע מאוד ממורו לחקלאות, וכתוצאה מכך החליט להמשיך את לימודיו בבית הספר החקלאי בנהלל.

סיפר עליו מחנכו: "ברוך היה יפה תואר, ברוך כשרונות, מעמיק לחשוב, ידיד לכולם, ועם זאת - צנוע, נעים הליכות ומנומס. מוריו העריצוהו וחבריו קיבלו עליהם את מנהיגותו. ברוך היה נער שכל מורה חפץ למצוא בכיתתו. היה לו קשר עמוק, אורגני אל האדם ואדמתו. תמיד חשב על הדרך הטובה ביותר בה יוכל לשרת את הארץ הזאת ולתרום לבניין חברה ערכית. לא הישגים אישיים הדריכו את מעשיו, כי אם הרצון לתרום לחברה, השאיפה ליצור ולחדש בה. תמיד דיבר על חיפושי דרך, לא השלים עם הקיים והתקומם אם הדברים לא נראו לו. הוא היה נער נון-קונפורמיסט ואינדיוידואליסט בדרכי החשיבה שלו ובהתנהגותו. באחד מטיולנו בין שדות הסביבה, תוך חיפוש וזיהוי צמחים, אמר לי: "אני מרגיש שאני קשור אל האדמה הזאת ושום דבר לא יוכל להרחיקני ממנה. אני אוהב את האדמה".

אחד ממוריו, דוב מנור כותב בין השאר: "ברוך, הנער יפה התואר בלט בין חבריו בתכונותיו. ברוך כשרון, מעמיק חושב, רע וידיד לכולם ועם זאת - צנוע, נעים הליכות ומנומס. מוריו העריכוהו, חבריו העריצוהו וקיבלו את מנהיגותו. כמחנכו במשך שנים אחדות נתגלה לי הנער כפי שכל מחנך רוצה לראות את חניכיו. היה לו קשר אורגאני עמוק אל האדם ואדמתו. תמיד חשב על הדרך הטובה ביותר שבה יוכל לשרת את הארץ הזאת, לתרום לבנין חברה ערכית. לא הישגים אישיים הדריכו את מעשיו, כי אם הרצון לתרום לחברה ליצור, לחדש בה. הוא העמיד את עצמו לרשות עמו. באחד מטיולנו בין שדות הסביבה תוך חיפוש וזיהוי פרחים וצמחים אמר לי: דוב, אני מרגיש שאני קשור אל האדמה הזאת ושום דבר לא יוכל להרחיקני ממנה. אני אוהב את האדמה. אם יש גדולה באדם, אם יש מעשים שמבטאים גדולה זו ואם מעשים כאלה מובילים אל הנצח, הרי כל אלה היו בברוך, איש האדמה, הלוחם למען עיצוב חיים ערכיים על אדמתו. עולם מעוצב ברוח חייו יהא מצבתו - מצבת נצח".

ברוך גויס לצה"ל בשלהי ספטמבר 1961 והוצב לנח"ל. את השל"ת עשה ברביבים ואחר כך הלך לקורס טיס. משהגיע לשלב טיסה במטוס קל, נכשל ונאלץ לעזוב את הקורס. הוצע לו להמשיך בקורס נווטות אך הוא העדיף לחזור להיאחזות הנח"ל בעין יהב . לאחר שהשלים קורס מכי"ם בנח"ל המוצנח וקורס צניחה, סיים את שירותו הסדיר.

כותב שמעון כרמי ("סיימן") חבר קבוץ צרעה, חברו לנשק: "הכרתי את ברוך עוד בטירונות ומאז שהשתחררו - אנו יחד בכל פרקי המלואים. יחד עברנו את מלחמת ששת הימים. היינו יחד בשדה מוקשים. בפריצה לבית הספר לשוטרים, אני חב לו את הרגעים בהם היה לצידי כאשר נפצעתי והוא חבש אותי, השקה ועודד אותי מעלפון. (את הסיפור על כך תמצאו בספרו של מוטה גור "הר הבית בידינו"). ראיתי אותו אז במלוא גדולתו כחבר וכחייל. ברוך לקח אז טנדר שלל והוביל שוב ושוב פצועים לבית החולים, תוך סיכון חוזר ונשנה כאשר קטע מדרכו היה נתון לאש בכל פעם שעבר שם. ראיתי אותו שוב במלחמת ההתשה במעוז שבתעלה. בסבלנות אין קץ ובסיכון קבוע היה יוצא יום-יום לתפקידו כצלף. היה לי ברור, כי אם תהיה שעה קשה - על ברוך אפשר להשען. לא הייתי רוצה להתהדר בדברים שלא עשיתי: את השריון של ברוך לא פרצתי. הוא היה סגור והגן על עצמו במעטה של גאוה קלה. מעולם לא סיפר לי על הדברים שבתוך לבו, אך היו בינינו יחסים של הערכה הדדית וקשר של שנים - ואלה יחד היו חוט שאין לנתקו. ברוך ידע לבקר מצבים ואנשים וביושרו הרב לא נמנע מלעשות זאת גם כאשר סיכן בכך את מעמדו. ברוך - כיון שהיה טוב בכל תפקידיו נתמנה להיות רץ המ"פ ובתפקיד זה נפל. איתרע המזל ולא הייתי אתו כאשר זה קרה. פיצלו את הפלוגה לכמה פלגים והוא לא היה עם המחלקה שלו-שלנו".

סיפר חבר: פגשתי את ברוך ע"י קברו של חייל שנפל במלחמת ששת הימים ושאלתיו מי טמון מתחת למצבה. ענה לי ברוך: כאן טמון חבר לנשק, ומכיון שבודד היה ולא השאיר קרובים בארץ, נוהג אני לעלות כל שנה לפקוד את קברו. אכן בעל לב חם היה למשפחתו, לידידיו וחבריו לנשק.

לאחר השחרור נשאר בעין יהב לקראת התאזרחותה. הוא נשלח כמדריך לבארותיים ושם הכיר את רנה החיילת, אשתו לעתיד. חתונתו הייתה הראשונה שנערכה בעין יהב בשנת 1964. קבורתו הייתה הראשונה שידעה עין יהב בשנת 1974.

מספר עליו חברו ליחידה, שמעון: "את ברוך היכרתי במשך 12 שנים. היינו יחד בטירונות והמשכנו יחד את כל פרקי השירות במילואים. בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, כשרבצנו זה ליד זה, טענתי לו מחסניות, וכאשר נפצעתי היה זה הוא שחבש אותי ועורר אותי מעילפון. מאוחר יותר נשאנו יחד אלונקות ומצאנו את הדרך אל גבעת התחמושת, שם עשה את מעשה הגבורה, כאשר הוביל פצועים ברכב ירדני תחת אש, אל תחנת איסוף הפצועים. יחד גם היינו במעוז בתעלה במלחמת ההתשה. ברוך מילא אז תפקיד של צלף, יצא יום יום ל"עבודה" - דבר שהיה כרוך בסבלנות רבה ובהסתכנות. ידעתי שבכל מצב אפשר לסמוך היטב על כושרו ועל חשיבתו".

ואמנם, ברוך היה בין הלוחמים על גבעת התחמושת ואוגוסטה ויקטוריה ובין המעטים שנשארו בחיים ממאבק מר זה. לאחר המלחמה הוזמן פעמים רבות אל מוטה גור, לצורך פרטים הנזכרים בספרים "שער האריות" ו"הר הבית בידינו", ודבריו מופיעים לרוב בספרים אלה. כמו כן רואיין על ידי עיתונאים ודבריו התפרסמו בעיתונות. הוא אמר אז: "היום, כאשר אני חושב מה דחף את האנשים קדימה, קשה לי לתת תשובה מספקת. אנשים אמנם מתקדמים לפי פקודה, אך גם מעבר לפקודה הפשוטה פועלים. כאשר שוכב פצוע מעבר לתעלה, ומסביבו מייבבים הכדורים, אתה פוחד להרים את הראש. אבל בכל זאת אתה קם, מוציא את גופך מתוך התעלה, זוחל אל החבר ומושיט לו עזרה". ברבות הימים נולדו לברוך ולרנה שני בנים ובת - תומר, אלון ונירית.

מספרים עליו חברי המושב: "ברוך היה אדם שהתלבט בלי הרף ונקרע בין תחומי התעניינותו הרבים. היה לו רצון עז ללמוד וספריו, שנשארו בעין יהב, מעידים על בעליהם - ספרים בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, השפה הערבית, פינה מוקדשת לספרים על המלחמה והרבה ספרי מוסיקה. הוא אהב לחלל בחליל ואת אהבתו למוסיקה הקנה גם לילדיו. לברוך הייתה עצמאות אישית קיצונית, אי תלות מחשבתית, כיבוד השקפות מנוגדות ונון-קונפורמיזם, שהתבטא בחריפות בחייו וביחסיו בעין יהב. מהתמונות הזכורות מעין יהב - ברוך עסוק בעבודה בשטח, נועל את נעלי העבודה הכבדות, לבוש במכנסיו הכחולים הקצרים, הרי אדום במזרח וערוץ נחל הערבה חותך את השטחים המעובדים".

ברוך ניחן ברגש פטריוטי עמוק מאוד, שביטא אותו בשיחות, בויכוחים ובמכתבים הרבים ששלח לאשתו. באחד המכתבים אליה כתב: "רנה'לה, אינני יודע אם שמת לב, אם לא הביטי עכשיו - ציינתי את התאריך העברי המלא בראש המכתב - כ"ו בשבט תשכ"ד - יום הזיכרון לחללי מחתרת לח"י, לוחמי חירות ישראל. כ"ב שנים להירצחו של יאיר, כ"ד שנים להכרזת המרד בשלטון הבריטי. יודעת את שאהדתי נתונה לאותו ארגון פורשים "לח"י". אף שלא תמיד מזדהה אני במחשבתי עם דרכם, הרי שאני מלא הערכה לגבורתם של אלה שעמדו בודדים, לא בגלל מלחמתם בשלטון הזר בלבד, אלא עמידתם על אף התנגדות היישוב העברי להם, עמידתם חסרת הפשרות במאבק...".

במלחמת יום הכיפורים שירת ברוך כרובאי רץ-מ"פ בחזית הדרום. ביום כ"ו בתשרי תשל"ד (22.10.1973) סרקה פלוגתו את סביבות תעלת המים המתוקים, בדרך לאיסמעיליה. לפתע הופיע מבין עצי המנגו חייל מצרי ובידו נשק. ברוך לא רצה לירות בו וקרא לו בערבית שירים את ידיו. המצרי נסוג ופתח באש וברוך נפגע ונפל.

הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין של עין-יהב. השאיר אחריו אישה, שני בנים ובת, אב, אם, שני אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל.

במכתב תנחומים למשפחה כתב מפקדו: "מהיכרותי עם ברוך, משיחותינו ומשיחות עם חבריו לנשק, עולה ומצטיירת דמות מופלאה של בחור ישר ורודף צדק. חרוץ היה בעבודתו ודבק במשימת הפרחת שממות הנגב. בעל אהוב היה על אשתו ואב נערץ על בניו; חייל למופת ולוחם אמיץ".

לזכרו הוציא מושב עין יהב חוברת ובה מדברי חברים על דמותו וקטעים ממכתביו; כמו כן פורסמה רשימה בעיתון "מעריב" על "השלושה מגבעת התחמושת", אותם שלושה אשר ניצלו מהקרב הקשה במלחמת ששת הימים, ונפלו במלחמת יום הכיפורים -- עם השלושה נמנה גם ברוך.