אלבום תמונות
חלפו שלושים יום ארוכים מאוד מאז אותו יום מר ונמהר בו נפל אודי - או זמינקה, כפי שאנו נהגנו לקרוא לו - על "שלום הגליל". והארץ עוד גועשת...
אודי-זמינקה נשא את שם דודו, שהיה חבר מעין-ברוך בגליל ונפל לפני כ-35 שנים, בדרך בין מעין-ברוך לכפר-גלעדי. אף הוא נפל על שלום הגליל.
שני מעגלי חיים מבטיחים נסגרו מהר מידי, מבלי שזכו ליהנות מספיק מחייהם, מבלי שהותירו אחריהם המשך. ומה שנותר - אלה הם רק זכרונות בליבות האוהבים אותם.
השכול אינו זר למשפחה הזו, לא לאפרים ולמשפחתו ולא למשה.
ומאז ליווה אותם כאב האובדן, הפצע העמוק מאן להרפא. ועתה הוכפל ביתר שאת.
לשניהם היה אותו השם, אך כל אחד מהם היה אחד ויחיד. כל אדם הוא יצירה חד פעמית, שאין דומה לה. בכל אדם יש משהו עצמי, ייחודי, מקורי, שאין כמותו אצל אחרים. על כן כל אדם, ובמיוחד כל אדם צעיר, שנלקח הוא אבדה שאינה חוזרת. אין לו תמורה.
אין תמורה אודי. הוא היה כאותו פרח סגור, שזה עתה החל לפרוח. זה עתה החלו לחוש ביופיו ובריחו הטוב. סגור, שקט, צנוע, נעים הליכות, עדין נפש, אוהב ארץ ישראל בכל ליבו, ובמיוחד את נופי המדבר שלנו, להם הקדיש את רוב זמנו הפנוי. אבל את עיקר כוחו, ליבו ורוחו השקיע בעבודת הצבא ובגדוד בו שרת כסמג"ד גדוד "שקד", שם שזכה לקבלו מידי הרמטכ"ל כשבח למאמץ שהשקיעו אנשי הגדוד ומפקדיו. והכל נעשה בעבודת נמלים שקטה.
זמינקה קרא לעצמו אהוד. לא היה שם מתאים לו משם זה, כי אכן אהוד היה על כל מי שנפגש בו. בצדק קנה לעצמו שם זה.
המדרש אומר: "שלושה שמות נקראו לו לאדם. אחד מה שקוראים לו הוריו, אחד מה שוקראים לו בני אדם ואחד מה שקונה הוא לעצמו. וזה החשוב מכולם."
ומוסיף המדרש ואומר: "שתי לידות נולד אדם. אחת שנולד בעל כורחו ואחת מדעתו; אחת על ידי אחרים ואחת על ידי עצמו; אחת החבלי לידה ואחת בחבלי יצירה; אחת היא לידת גוף ואחת היא לידת נשמה; באחת יוצא הוא לאויר העולם ובשניה מגלה את מהותו; אחת מאורע לשעתה ואחת נמשכת כל חייו."
ב-26 שנותיו הקצרות יילד אודי את עצמו מדעתו. לא כל אחד מצליח לחשוף את הניצוצות שבו ולגלות את נשמתו. מה חבל ש"כל חייו" לא היו אלא 26 שנים קצרות כל כך!
אפרים ופרידה ומשה יקרים, אין מילים בפינו. מילדותו, ובתקופות שונות בחייו של זמינקה, כל אחד מכם בדרכו, נתתם לו כל שיכולתם: אהבתם, חייכתם, כעסתם, נתתם חסות, משכתם אותו מן הספר למשחק, לאופניים, דחפתם אותו, עד אותו רגע בו הוא צימח כנפיו, פרש אותן והפך עצמאי והחל להוביל עצמו בדרכו ובכוחותיו. והרי זהו שכרם של הורים - לזכות לצפות מהצד באהבה בהצלחת הבן. והנה גיליתם שהגוזל הרך הפך נשר שכבר נותן חסות ובטחון לאחרים.
אפרים, פרידה והמשפחה ומשה וחגית, ארץ קשה וצרובת שמש היא ארצנו. בדור אחד תבעה היא מאיתנו עשרת מונים, הרבה מעבר לכוחנו. לו יהיה זה מספיק! לו ייפסק מחיר הדם! איה עוד בעולם ארץ, המסילה על אנשים כה צעירים, שטרם ראו אור-בוקר - אחריות כל כך גדולה?! איה עוד ארץ בעולם שיש בה אנשים כה צעירים שיודעים לתת באחריות כזו את כל מאודם, עד שאיפת האוויר האחרונה. עד אנה?!
אין נחמה בפינו, כי הכאב עז מידי וצורב.
דינה מימון