אלבום תמונות
מירה בן-ארי חברה ולוחמת בניצנים נקברה במקום בו נפלה בגבורה.
לו רצתה יכלה להצטרף למפונים מניצנים ב-17 במאי. הן אם היא. אולם היא, האלחוטאית היחידה במחנה. אין ברירה. היא חוזרת אל הבונקר, הלב כבד והבדידות רבה: בנה איננו איתה. ימים של בדידות והתלבטויות. ואולם דווקא אלה מחשלים אותה, מחזקים את רוחה. עתה היא חייל בין חיילים. במכתביה היא שואלת על דני בנה, אם חסר לו מה. מכתביה נוקשים כל שהיא, ענייניים, עצורים מאוד...
ברגעים האחרונים ממש, כשהאויב כבר דרך על אדמת המשק, קראה לכמה חברים שיעזרו לה לכרות בור עמוק ולהטמין בו את המשדר ואת הצופן הסודי, לבל ייפלו בידי האויב.
באין ברירה הם הניפו דגל לבן וחיכו לשוך היריות. וכשאלה נשתתקו וקמה דממה, הלכה מירה עם המפקד אל האויב לישא וליתן בדבר כניעתם. על גבעה אחת כנגדם ניצבו שלושה קצינים מצריים והם כיוונו צעדם אליהם. משקרבו כדי צעדים אחדים שלף אחד משלושת הקצינים את אקדחו ורוקן את המחסנית במפקד, שקרס תחתיו. כהרף עין נשלף האקדח, בו הותירה מירה כדור אחד לעצמה. היא מכוונת אל עיניו של הרוצח, יריה וכבר זה מוטל פרקדן, פגר מובס. עתה ניצבה מולם בודדה, אישה יחידה, אישה שהמיתה את חברם. שני הקצינים המצריים ניצבים מנגד, ומאחוריהם הלכו וקרבו המון חיילים מזויינים ופרועים. דממה. הם ניצבים זה מול זו. מבט מול מבט. ברור לה שהיא אבודה, אך חנינה לא תבקש, ידיה לא תרים לכניעה. אחד משני הקצינים שולף אקדחו, מכוון, יורה ופוגע. מירה צונחת, דמה ניגר על החול הצהוב. החול האדים.
במעילו של בנה, אשר פונה עם כל הילדים, מוצאים אחר כך מכתב ובו הוראה אחרונה בנוגע לעתידו ולחינוכו. זהו מכתב של אדם היודע את הצפוי לו ומקדם את גורלו בעיניים גלויות.