טוראי שולמית דורצ'ין ז"ל

קורות חיים

בת יצחק ויהודית. נולדה ביום 25.12.1926 בסטולין, פולסיה (פולין, כעת ססס"ר). למדה בבית-הספר "תרבות" בסטולין. בת למשפחה ציונית ותיקה, אמה - בוגרת הסמינריונים העברים הראשונים למורים באודיסה. מילדותה שמעה עברית מפי הוריה. לאחר סיפוח אזורי בילורוסיה לברית-המועצות, ב-1939, פיתחה שולמית בת ה- 14 פעולה ציונית חשאית, עסקה בעליה ב' ובהעברת כספי הקרנות הלאומיות לארץ. בשנת 1940 הוגלתה המשפחה, בשל פעולה ציונית, לסיביר. שם שהתה שולמית עד 1946. למדה במכון מתימתי-פדגוגי. הוצעה לה סטיפנדיה על שם סטלין, בתנאי שתיספח למפלגה הקומוניסטית, אך היא סירבה והכריזה בגלוי, באסיפת סטודנטים, "הנני שייכת לתנועה אחרת".

והכל ידעו כי בכך התכוונה לתנועה הציונית. עוד בסיביר התאמנה באימונים צבאיים. בקיץ 1947 עברה עם הוריה, לרגל הרפטריאציה של פליטי פולין, לאזור האמריקני שבגרמניה, בדרכה לארץ-ישראל. בהתעכבה בשטטין אירגנה וגיבשה קיבוץ מוכן להעפלה. בהיותו בגרמניה פעלה רבות בארגון ההעפלה, כחברה בארגון ה"הגנה" בגולה. משעלתה לארץ ב- 1947 נתקבלה לפקולטה המתימתית באוניברסיטה בירושלים ועברה לקורס השני. ב- 1947 הצטרפה ל"הגנה" בירושלים. אך לא המשיכה ללמוד באוניברסיטה ונכנסה כחברה לקבוצת ניצנים. שם היתה מחנכת את הנוער. לאחר שהנוער נשלח מהקבוצה התמסרה לתפקיד הגנת המקום.

בעודדה את רוח הנוער, בשעת ההתקפות על הקבוצה, נתגלתה בחין סגולותיה. תוך כדי פעולותיה בהגנת המקום למדה גם בקורס לחובשות.

לאחר שניצנים כותרה על-ידי המצרים, ובקבוצה החליטו לפנות את הנשים ואת הילדים, סירבה לצאת ונשארה בנקודה המכותרת. מתוך הבונקר כתבה: "...ובאמת, ולמרות הכל, הרי לפעמים גל של אושר אין-סופי ממלא את לבי, ומחשבה - שאני פה ויכולה במו ידי לעשות מה שאני עושה " וכאשר ראתה את קומץ-המגינים המעט מול פלדת הטנקים של האויב, באין כל תוחלת לנצח, כתבה: " ואני רואה את עמי, עמי הנחמד, רוצה להיגאל ומוכן להיגאל ". ועל חייה בקבוצה כתבה: "כמו בימי נחמיה, כמו בימי טרומפלדור אשרי האדם שמוצא יותר משדרש"; "לחוש דכאון על אדמת המולדת - זהו חטא שאין כמוהו". בחבשה שני פצועים בניצנים הנצורה, בשעת ההתקפה במכרעת מצד המצרים, נפצעה ומתה ביום כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948) ונקברה שם.