מנשה ירש את יושר ליבו ואת דרכו בחייו מהוריו - אנשים ישרים ותמימי דרך. בביה"ס "תל נורדוי" היה אהוב על חבריו שקבלו ברתון את השפעתו הטובה. מגיל רך - חבר תנועת הנוער ובשנת החמש עשרה לחייו נכנס ל"שורה".
מעבודתו במוסך "פורד" היה מרוצה מאוד וראה בה אפשרויות להתמחות ולעליה, אך כל זה והפינה הטובה והחמה בבית הוריו אשר אהבם מאוד לא מנעוהו מלכת אחרי הצו של מצפונו והכרתו ובן שבע עשרה וחצי התגיס לפלמ"ח. "עת לעשות לאומה" - זו היתה סיסמת חייו. בסיס מחלקתו היה, בעיקר, ברמת רחל. עשה הכל מתוך אהבה, מסירות ואומץ. חדשים רבים חי חיי דוחק, בעבדו בסבלות בירושלים. בתקופה זו נאסר עם נשק ביד, ושוחרר מבית הסוהר בהשתדלותו של מ. שרת, לו שימש אז שומר ראש, וחזר ליחידתו בפלמ"ח.
לעתים רחוקות היה מופיע בבית הוריו כשהוא עיף ויגע. לב ההורים בכה במסתרים על בנם יחידם המקבל על עצמו מנת סבל גדושה, ובזהירות היו מנסים, לפעמים, לעכבו ליום או לכל הפחות לשעות מספר, אך ללא הועיל. בחיוך ובדברים רכים היה משתדל תמיד לעודד את רוחם, והיה נעלם כלעומת שבא.
לאחר שרות שנתים, עבר לרזרבה של הפלמ"ח. זמן קצר היה בתל אביב, ויצא לקורס לחבלנים שסיים אותו בהצלחה. באותו זמן התחילו ההתנפלויות הערביות בקשר עם החלטת או"ם על המדינה היהודית, וע"כ נקרא לשורות הפלמ"ח. הוא היה פעיל אז בהורדת מעפילים, וכחבלן מומחה השתתף בפיצוץ מסילות ברזל וגשרים. וכשהתחזקו ההתנפלויות בדרכים, היה מנשה בין מלווי השיירות בקו תל אביב-ירושלים, וכדרכו, פעל תוך מסירות רבה.
יומים לפני שעתו הגורלית נשלח ליחידה שהתבצרה בבית הקרן הקימת בבית דגון, ובשעת הנחת מוקשים מסביב לבנין נפצע, והוא מת למחרת בבית החולים "הדסה", והובא לקבורה בבית הקברות בנחלת יצחק.
יהי זכרו ברוך!
י. בו חיים
מתוך החוברת "דפים" לזכר מגיני בית הקה"ק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח