ממכתביו
על המות
אף-על-פי שלנגד עינינו עברה כל אותה מלחמה איומה, אף כי שנים על שנים נתבשרנו על מותם של מליוני אחינו, שיום-יום אנו קוראים בעתון על מקרה זה או אחר של תאונה או אסון, - קשה לנו עדיין לתפוש שמתהלך בינינו חבר צעיר, תוסס, מלא חדוות חיים והוא אלמן ולו שני ילדים קטנים. הרבה חשבתי היום על כל זה: על דרכי ההשגחה העליונה הסמויות מתבונת האדם, על צידוק הדין, על דא ועל הא, כפי שרגיל אדם לחשוב על ענין שמגעו הפתאומי והבלתי-אמצעי מעוררו לכך. ודאי לא העליתי חדשות, ודאי כבר נכתבו הדברים עשרות פעמים - ואין ספק שאי-פה אי-שם כבר קראתים אף אני. אך עצם הפגישה הישירה הזאת נותנת לענין פנים חדשות, אספקלריה אחרת, המשנה את הגישה.
המות, אורח כה רגיל ויום-יומי סביבנו - מאפיל פתאום בצלו הענקי על כולנו, והפרט (בורג קטן זה במעגל הגדול) חשיבותו עולה לאין ערוך - כשנלקח מאתנו בחטף, בלא עת...
החובה הלאומית
אל לכם, הורים יקרים, לדאוג יתר על המידה! איננו עושים יותר מהאחרים, ואין לנו זכות לעשות פחות מזה.
יודעת את, מרים, שאני אוהב את עמנו אהבת אין קץ, שאני מוכן להקריב עבור עמי זה את הכל - וגם (ואל-נא תחשדיני ב"פראזיאולוגיה") את חיי. כלום תפקפקי בכך שאעזוב את כל היקר לי, כדי למלא את חובתי הלאומית-היהודית?
מתוך "אחד אחד"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.