ממכתביו
שותפות גורל
איני יכול להשתחרר מהצל הכבד, שהתקופה, שאנו חיים בה, מטילה על הכל. זה מזמן נואשתי מלדאוג לכלל האנושות וגורלה, אין ראשי פנוי לאינדוניזים, קורדים, פרסים וכו' - אלא במידה שיש לדבר השפעה עלינו, על עם ישראל. איני שותף מלא לנרגנותו של ד"ר קרליבך, אך אין להתעלם מזה שמצבנו חמור, שאנו חסרים הנהגה מוכשרת ובעלת כושר-ביצוע, שהפילוגים המפלגתיים והסיעתיים מפצלים את כוחנו הדל בלאו הכי. ברור, איזו הכרעה שלא תהיה תפגע בכל אחד ואחד מאתנו, לרעה או לטובה. אין מפלט ומנוס מזה ואסור לחפש מפלט ומנוס. שותפות הגורל היא קללתנו וברכתנו גם יחד, ומי יודע מה יהיה בסוף כל החלטותינו? אין זאת פסימיות, אין זאת "ראית שחורות", איני ירא, אך אני אוהב לראות את הדברים כמו שהם, בלי קישוט ובלי תפאורות. גורל הישוב - גורלי. את רואה בכך משום "פראזיאולוגיה"? אין בידי הוכחות להכחיש זאת, אך הרי את מכירה אותי קצת.
טובת הפרט וטובת הכלל
הרבה כבר דברנו על כך, איך אפשר ליישב את הניגודים (כביכול) שבין חיי האושר של הפרט ובין טובת הציבור ואין זה חשוב כלל שלא מצאנו פתרון לכך. איננו הראשונים ואינו היחידים המחפשים את שביל-הזהב. חשובה הכוונה, חשוב שבשעת הצורך (וזה יקרה אולי רבות) נדע להכריע בין שתי האפשרויות - נוותר על עצמנו מתוך הכרה ומתוך רצון טוב וחפשי. דוקא בימים אלו ודוקא בנסיבות שהישוב נמצא בהן כיום כה נחוץ הדבר, כי ראשונית חובה זו, עד שכל סטיה מדרך זו תיחשב, בעיני לכל הפחות, - כפשע. מאורעות הימים האחרונים עוררו בי שוב הד חזק בכיוון הנ"ל ונתברר לי מחדש וביתר שאת מה חשובים הם התפקידים שנטל עליו דוקא אותו המחנה בישוב שאנו משתייכים אליו. איני יודע מה עלול להתרחש בימים הקרובים, אך אין ספק שהמחנה החלוצי-הקיבוצי יעמיס על שכמו חלק ניכר מן התפקידים שיועמדו לפנינו. כלום יש באמת מקום לחשבונות קטנים ופרטיים?
מתוך "אחד אחד"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.