ביום רביעי, ג' בשבט, חיפש אחרי וכשמצאני לבסוף חייך קצת בראותו אותי עוסק בדברים שהוא היה מומחה להם הרבה יותר ממני. בירכנו אחד את חברו לשלום. בלי לומר דבר הוציא מתיקו, כאילו במפתיע, בתנועה שהיתה בה משום הרגשת סיפוק, כמה צ'יקים. היינו במצב דחוק וחכינו לכך בקוצר-רוח. "תחתום?" - אמר - "אני ממהר לבנק, כדי להוציא כסף, הבנק ייסגר עוד מעט". חשבתי לתומי שאמנם הוא ממהר רק לבנק. היה שקט מאוד. "מה נשמע יופ? היה איזה דבר? איפה היית אמש?" - "שום דבר, יהיה טוב!". חתמתי ונתתי לו את הצ'יקים. הכניסם לתוך התיק ופנה ללכת. נלויתי אליו ושנינו יצאנו החוצה: "שלום יופ, כל טוב" - "להתראות".
הוא כבר ידע שבלילה ילך לכפר-עציון, לאחר שכבר יצאו לשם בלילה הקודם וחזרו בבוקר לבסיס. ידעתי שבאחד הלילות הקודמים היה בשיך-ג'ארח וחזר מרוצה ומעודד. הוא ספר לי על כך בקצרה כדרכו למחרת בבוקר. לא ידעתי שהוא הולך שוב לפעולה.
מזכיר המוסד, לכאורה עוסר בפרוזה שבפרוזה, בעסקי כספים ובסדרי משק, ותוך כדי-כך ממלא את השליחות הגדולה, מוכן למסור נפשו על קידוש השם. כלום אין כאן תבנית חטובה של העם, המוכרח להעסיק ואף להקריב את טובי בניו בשליחות כפולה, של שלום ויצירה יומם, ושל הגנה ומלחמה לילה?
מתוך "אחד אחד"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.