אני מוציא את אלבום התמונות מהכוננית ופותחו. הנה תמונתו של אריה. אריה בעל חיתוך הפנים החד, העינים העמוקות המביטות ישר לעיניך כאומרות - כזה הנני. שערותיו מתולתלות במקצת אך מסורקות תמיד. גופו מחוטב והוא עומד איתן, מוצק, כאילו אמר: לא תעקרוני מכאן. מאז נעשה צילום זה ועד ליום בו ראיתיו לאחרונה עברו כארבע עשרה עשרה שנה ולמרות מרחק השנים הרב לא השתנה אריה במאומה. כשנפרדנו לאחרונה, שבוע לפני האסון, לא היה שונה בהרבה מתמונה זו גם הפעם לבוש היה מדי חקי ולצדו תרמיל צד צבאי.
את אריה הכרתי לראשונה בשנת 1935. היינו חברי קבוצה אחת בצופים. היו אלה ימי ההתארגנות של הקבוצה ואנו בעי העשר - אחת עשרה היינו מלאי מרץ ועסקנו בצופיות בהתלהבות רבה (משחקים, טיולים, מחנות, "פעולות" - כפי שקראנו לפגישותינו). השנה הראשונה לפעילותנו בצופים עברה חיש מהר, רבים הצטרפו לקבוצה ועזבוה. רק בסוף השנה התגבשה הקבוצה וקבלה צביון ודמות מיוחדים. לא עבר זמן רב ופרצו מאורעות 1936 אשר גרמו לשיתוק זמני בפעילותנו מאחר שצריפנו נמסר לשיכון פליטי שכונות הספר ומדריכינו נחלצו להגנת נקודות הישוב המרוחקות.
שני מפעלים בם שותפנו היו האות לחידוש הפעולה: "כפר הישוב" ו"למען תוצרת הארץ". זוכרני כיצד עמדנו יחד בתלבושת צופית מסודרת עם שלטים: "כאן מוכרים תוצרת חוץ" בפתחי חנויות ובתי קפה. לא אחת היו חרפות ומכות מנות חלקנו. פעם שפך בעל בית קפה אחד סיר מים על אריה, אך אריה המשיך לעמוד על משמרתו כשהוא רטוב ומשך ע"י כך את תשומת לב הקהל שהיה לרוב אדיש.
בשנים 1937-8 יצאנו מספר פעמים למחנות בתל אביב ובסביבה הקרובה. במחנות אלה התלכדה חברתנו הגדולה ובם נקשרנו אריה ואני ביחסי חברות ורעות נאמנה. היינו גלויי לב איש כלפי רעהו ולא חסכנו דבר מספר ומהתיעץ אחד עם השני. כמעט בכל יום שבת לפנה"צ היינו עורכים שנינו טיולים - סיורים בסביבות ת"א. בטיולים אלה למדתי להכירו יותר ויותר. אריה היה נאמן, מסור ללא גבול, בעל אופי חזק, חברותי ולץ בין אנשים, ער ורציני בשיחה, בעל כשרון ותפיסה הגיונית. אריה גדל בבית מסודר ולא ידע מחסור, ולמרות זאת היה רגיש לסבלם של אלה מחבריו שידעו טעם מחסור. מסירותו לבית ולמשפחה היתה למופת...
אליהו ארן
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח