סרן נחמיה (חמי) ברנשטיין ז"ל

...יחידי

בחלומותי הגרועים ביותר, מעולם לא חשבתי שאני עוד אגיע ליום שכזה, שאלווה את בני יחיד לדרכו האחרונה. להגיד קדיש על קבר רענן ולכתוב מאמר בספר זכרונותיו.
בכתבי שורות אלה, אני עדיין בהלם, וממאן להאמין שלא אראה עוד את יקירי. עדיין אני מרגיש את צעדיו על מפתן הבית כאילו הוא חוזר הביתה, אבל זהו אך חלום ורק צחוקו מהדהד עוד באוזני.
כשנולד חמי, שמחתנו היתה גדולה שהנה ה' נתן לנו בן יורש. כאר חמי הגיע לגיל הגן, הוא היה אהוב על כל הסובבים אותו. השפעתו למרות היותו רק ילד בן 5 על חבריו, היתה גדולה, לא רק במשחקים ובחברה אלא תמיד, הוא זה אשר שימש דוגמה טובה והילדים האחרים הלכו אחריו. בבית הספר הממלכתי בבית אלעזרי, מוריו וחבריו אהבו אותו על השגיו בלימודים ועל עזרתו הרבה ונכונותו תמיד להושיט יד לזולת.
מלחמת ששת הימים השפיעה על חמי למרות גילו והטביעה את חותמה על נפשו הצעירה, חמי שנא מלחמות, אהב צדק והבין שרק צבא חזק ללא פשרות עם משמעת ברזל יעזור לנו להתגבר על מכשולים ולשמור על השלום, ובגלל זה, כאשר הגיע להצטלבות דרכים אחרי סיום בבית-הספר העממי, החליט שאין יותר טוב מאשר להגשים את שאיפותיו הלכה למעשה והצטרף לפנימיה הצבאית שליד הגמנסיה הרצליה.
במשך 4 שנים הצליח כל שנה מחדש לקבל ציונים גבוהים בפנימיה. בהתגייסו לצה"ל ביקש ללכת לשיריון והצליח לסיים את קורס הקצינים, בעיצומה של מלחמת יום-הכיפורים.
השקט הכבד הקודר והעצור הופרע מדי פעם בפעם על ידי קולות בכי חנוק, זרי פרחים נערמו על קברו הרענן ובחלל האוויר הורגש הכאב, הצער וכן המחאה האילמת נגד הגורל האכזר וחסר ההגיון שקטף בדמי ימיו את בני יחידי, חמי.
קשה לנו להשלים עם עובדה מרה זו והלב זועק, למה? אין תשובה, אין מענה ובוודאי אין נחמה. נותרו לנו רק כאב, צער, יגון וחלל ריק בבית. הלוואי, ויהיה בנו הכח לעמוד בסבלנו ונמצא כוחות נפשיים להתגבר על מר גורלנו.

מאבא