שמעון אלפסי היה בשבילי דמות מפתח מדהימה. אני חי בזכותו ובגלל המשפט שלו, פשוטו כמשמעו.
הייתי בכיתת הפלמ"חניקים בפיקודו של 'כושי' מהגדוד הרביעי, שהוצבה על הקסטל לתגבור כוח החי"ש שהגן על המקום לאחר כיבושו. הייתי בן 17 ואני זוכר ששלחו אותנו בלילה לשמור על החי"ש, כי אמרו שהם עומדים לברוח. היו לנו שתי מכונות יריה ובלילה הותקפנו ע"י ערבים והדפנו אותם. אח"כ התברר שבקרב הזה נהרג עבד אל-קאדר אל-חוסייני. בבוקר עלו עלינו מאות ערבים ב'פאזעה' המונית. ממקומנו בבית העליון בכפר ראינו את כוח התגבורת בפיקודו של נחום אריאלי מתקדם לעברנו. היינו נצורים ולא ידענו מה קורה ולמה ההתקפה נעצרה.
ניסינו לסגת דרך סימטה בכפר לכיוון כח החילוץ. התקרבנו אליהם ואז ראיתי פתאום את שמעון אלפסי, אותו הכרתי, מזדקף וצועק את הקריאה -"טוראים לסגת, מפקדים נשארים לחפות!". אנחנו היינו טוראים, ושמעון ועוד מפקים רבים נהרגו על הקסטל.
אחרי הקרב, הכיתה שלי כבר לא היתה קיימת...
הפקודה של אלפסי היתה מאבני היסוד בקביעת מקומם של המפקדים בראש הכוח, מפני שלא פעם לחיילים היה יותר ניסיון קרבי מלמפקדים. הפקודה הזאת היתה התשתיתי לקריאה "אחרי!".
כל ימי חיי לא אשכח את המראה של אלפסי עומד וצועק את הפקודה. אני חי בזכותו, ולכן שמו טבוע בזכרוני כה חזק. אני חי בתחושה שאלפסי לא זכה לתהילת הגבורה לה הוא ראוי.
יורם קניוק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח