בית-אלפא, 4.8.1947
זה לי יומים שעובד אני בעבודתי החדשה (הדרכה) - על-אודותיה כתבתי לך במכתבי הקודם. מובן שקיבלתי את מרות הקיבוץ לאחר ההחלטה. עשיתי זאת מכמה טעמים. ראשית, אינני רוצה במשך השנה הזאת "לעשות חכמות" רבות. עושה אני מאמצים רבים להיות חבר הנשמע לכל החוקים המקובלים, אני רוצה להיות כמו שאומר האנגלי correct - במלוא מובן המלה. ושנית, אילולא הכרה זאת גם כן הייתי מקבל מרות, כיון שאני חושב שחברה אינה יכולה לקיים עצמה מתוך אנרכיה. הגעתי למסקנה שיותר מכל הצלחתי לחנך את עצמי במשך השנתים שעבדתי בעיר.
קיבלתי מרות למרות העובדה שיודע אני בבירור ומשוכנע בכל רמ"ח אברי שהצדק היה אתי - ולא הגיע לי לעשות עבודה זאת משלושה נימוקים: א) משום שעסקתי בזאת מעל לראש במשך שנתים; ב) משום שרוצה אני לפחות שנה אחת לעבוד במשק עבודה פיסית ככל חבר קיבוץ (זאת היא המטרה העיקרית שנשארתי שנה נוספת כאן ולא הלכתי ללמוד מיד: כדי לקבל את היסוד, שלדעתי חייב כל יהודי בארץ לקבלו - וגם דבר זה לא ניתן לי לעשות!); מתוך הסיבה שאני אינני מתאים לגיל צעיר! אינני משתמט מעבודת-חינוך וחושב את עצמי מתאים לכך, אבל לא לגיל זה, ולהדביק לי שלט של מטפל בתינוקות - לא יצא מזה הרבה!
השיקולים של הקיבוץ היו בעיקר שיקולים אגואיסטיים, כך אני מתאר לעצמי. עליך לדעת שהנקודה הזאת של ילדים וחינוכם זוהי הנקודה הרגישה ביותר בקיבוץ. דרגת הפינוק ותשומת-הלב לילד עוברת כל גבול ומוכנים לכל, בלבד שחלילה וחס לא ייגרע משהו מהילדים המטופחים. יצא לי, משום-מה שם של מתאים לענין ומחנך טוב, ורכשתי את אמון החברים, על סמך מה - לא אדע. לא היתה כל כוונה להתחשב בנימוקים שלי. העיקר שענין הילדים לא ייפגע כך. נכנסתי לבוץ הזה ואין לי אלא למלא אותו, לחרוק שינים - ולמלא.
ובכן, במה גמרתי שלשום? בפרשת עניני-ההדרכה. עברו יומים נוספים של עבודת תינוקות ואפשר לספר יותר, ישנם יותר רשמים וחויות. ראשית חכמה מסתבר שאני מצליח למדי בעבודתי זאת. הילדים קשורים אלי ומאוד מבסוטים ממני וגם ההורים כך. ומסתבר עוד שהקושי שחששתי מפניו, שלא אדע להתנהג עם תינוקות ולא אדע כיצד להעביר להם חומר - קושי זה גם הוא התבדה והענינים יותר קלים מאשר שיערתי.
בית-אלפא, 21.2.1948
ממשיך אני בהוראה הכפולה וכאן הרגשת הסיפוק וההנאה מאוד בלתי-יציבה ומתנדנדת ממצב-רוח למשנהו במהירות הבזק. היסוד לכל הוא, כמובן, חוסר הכנה מספקת. צריך אני ללמד בלי שאני עצמי למדתי קודם. ופירוש הדבר בשבילי: מירוץ התחרות עם הזמן. רוצה אני לראות מי ישיג את מי - החומר שאני מלמד או זה שאני לומד. כאשר אני בא לשיעור בלתי-מוכן - כלומר, שאני צריך להעביר חומר כזה שלמדתי באופן שטחי ולא התעמקתי כיצד להעבירו ואני יודע במפורש שאילו היה לי זמן הייתי מסוגל להעבירו כדבעי, מתוך ענין ובאופן מוצלח - הרגשתי קשה, וחוסר-הסיפוק הוא כה גדול שיש לי הרגשה שמח-עצמותי מתיבש (זה לא באופן ציורי) והרגשת היובש בפה ובכל הגוף היא גדולה עד שיש לי חשק לבכות כתינוק. מובן שדבר זה נותן אותותיו גם בהרגשתם של החניכים. אך בשעה שהצלחתי קצת לצאת מן המיצר ואני מעביר חומר שאני שולט עליו במידה רבה יותר ויודע כיצד צריך להעבירו, גם ההרגשה טובה יותר והדבר ניכר גם בחניכים, ואז אני רואה שמשהו נוצר על-ידי. אז אני חש בכוח העצור בעצמותי. אבל, כאמור, התחושות הללו נעות ככספית; ועל-פי רוב הרגשת הדלות והדכאון גדולה מהרגשת הסיפוק. מכל-מקום החלטתי נחושה, לא ללמד שנית בלי הכנה מספקת.
בית-אלפא, 8.5.1948
החלטתי להתגייס ומובטחני שלא אקבל אישור לכך מן הקיבוץ. פירוש הדבר - להתגייס בלי אישור; משמע - להפר משמעת ומרות. מה התוצאות הלאה - אינני יודע כרגע. על-כל-פנים, אני נוסע עתה שלא מתוך יחסים תקינים עם הקיבוץ. מה משמעות הדבר לגבי התקופה לכשייגמר תור השירות גם כן אינני יודע בדיוק.
ועתה לעצם המניעים שהניעוני להתגייס:
אינני יודע אם תביני אותי היטב, אבל אנסה להסביר לך זאת. ראי, כל חיי, מאז נכנסו הכרה והרגשה לקדקדי, שאפתי להעשיר ולהגביר את אוצר הרגשותי וחויותי. מאז עזבי את המוסד ועד עתה רדפתי בלי הרף אחרי חויות חדשות. הלכתי העירה ללמוד בגימנסיה; אחר-כך באתי לקיבוץ; שליחותי העירה וההדרכה הראשונה בחיי כאן; חזרה הביתה ושוב הדרכה עם בני-המזרח; וכן לימודי ורצוני העז להמשיך ללמוד ויחד עם זה לנסוע לחוץ-לארץ כדי להאדיר שם את רשמי - כל אלה קשורים בשרשרת אחת. בינתים לא חזרתי על דבר אחד פעמים וככל שאני מעשיר את ידיעותי וחויותי כן גדל הצמאון. כאשר אני מדמה בנפשי שפעם אצטרך לחזור על עצמי כמה פעמים, ממש יאוש אוחזני. מתוך כך "מלמדות" אינה קוסמת לי כל-כך למרות אהבתי הרבה לעניני-חינוך. העיקר, מרגיש אני עתה צורך עז לעבור גם על חויה זאת של גיוס וחיי-צבא. חש אני שבאם לא אעשה זאת, הרי שיהיה בקרבי חור עצום שלא אוכל למלאו אף פעם. אינני יכול לשבת בשלוה בבית בשעה שאני חש שהנה יש לי הזדמנות כה כבירה לרכוש חויות חדשות ולו גם מאוד משעממות, מאוד פרוזאיות או מאוד איומות. לא אוכל לדלוג עליהן!
ראשון-לציון, 21.5.1948
מנצל אני את רגעי השהות שבידי כדי להתיחד עמך. הלב הומה, מלא על גדותיו. אני ממש חש באופן פיסי כיצד הכל משתפך לתוך עצמותי. ערבוביה של רגשות ותחושות מציפה אותי. הולך אני אל משהו כל-כך לא ברור ונהיר. נדמה כי מעולם לא עשיתי צעד כה בלתי-ידוע, לצאת לחיים חדשים שלא הסכנתי להם ואינני יודע את מהותם. אמנם סקרן אני לבאות ורוצה לדעת ולהכיר צורת-חיים זאת הזרה לי בתכלית ויש להניח שדוקא בתפקידי (קצין-תרבות גדודי) אוכל להעסיק את סקרנותי יפה-יפה. אולם מצד שני המלאכה די קשה ובינתים לא הוכנסתי אליה כהוגן ולמעשה אינני יודע מה בדיוק יהיה תפקידי. אחרי הכל, הרי זוהי המטרה שלשמה התגייסתי. מי יתן ואוכל להשיגה במלואה ובסיפוק! אחרי הכל, לא ייתכן שצעיר בדורנו יפסח בחייו על תקופה כזאת!
מתוך "גווילי אש" ג'
מידע נוסף נמצא בתא הנפול בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח