המוות הזה, הלבוש בגדי חג, סובב בינינו כוודאות; ממשי כחיים, ממשי כלחם-חוק.
המוות החדש הזה אטם את רוחנו מלחוש בו, במוות, כשהוא בכל מוראו. ביד אמונה הוא קוטל מסביב, מטיל ריקנות, בדידות, כאב חד וצורב, מייתם, מאלמן ומשכל - ובכל-זאת הוא מעלים מאתנו את תהומו הפעורה בכל אימתה. כברקים חודרים המתים, אשר לא יחיו עוד, באלה החיים בצל המוות. ואז, לאור האבדן הזה, נשאל - כיצד אנו חיים עוד? מדוע אנחנו עוד במציאות, והאחרים היקרים, אשר ידענו את חין ערכם, הלכו ולא ישובו והפכו למציאות אחרת, למציאות התובעת פתרונים, התובעת נקמה והמשך.
כל-כך הרבה יכולת, תבונה, להט אמת ורגשות דקים נספו וספו במערכה הזאת.
כל-כך הרבה תשוקת-דעת בלתי נרווית, וחזון שהפך לרקמת חיים.
כל-כך הרבה שרירים וידי-יהודים אמונות על הכל.
אברים משלנו, בשר מבשרנו.
כל אלה הלכו מאתנו עם שמעון. והוא נטל עמו אולי יותר מכפי שתיארנו לעצמנו. חיינו השתקפו בו בעוצמה מיוחדת, בחריפות. ברק אישוני עיניו גילה לנו את הדבר מדי-פעם כאשר נדמה היה שהוא רוגע. שמעון היה בלא מרגוע, בלא מרגוע פנימי.
אבל איננו עוד. אדם שלם, טוב ונבון נעלם. לא יהיה עוד. אין להאמין. העבודה בתנועה, הלימודים בעיר, השיחות הארוכות, ספלולי הקפה, האם... פועה... המוות הוא למעלה מבינתנו, הוא בלתי נתפס.
זאב ח.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח