רב"ט רפאל רפי וורצל ז"ל

החייל שלא חזר מהכפור

כזה וכזה תאכל החרב. חרב-המלחמה אינה יודעת שבעה. אך גם בימים שלפני המלחמה אין החרב שובתת, וגם לא אחריה. ויש שבעקבות החרב מוצאים אנשי-חיל את מותם, בתאונות, באימונים. יש שביום אוכל אותם החורב, ויש - הנופלים מפני הקרח בלילה. את רפאל וורצל הכריע הקרח בלילה.
רבים היו הימים הקרים כקרח בחייו של רפאל וורצל. למעט מאוד מחמימות החיים זכה בעשרים שנות חייו. הוא עצמו - קרן באלומות-אור חמימות, אותן ראו ומהן נהנו כל הסובבים אותו, ידידיו וחבריו ומעט בני-משפחתו. אך הוא לא זכה לקבל מחייו הקצרים אלא מעט מאוד מן החום היוצר והמחייה. תחנות חייו - קרירות כקרח, קופאות כשלג - בשלג גם קפא רפאל וורצל, נם תנומתו - ולא קם עוד.
ארבעה חודשים, בראשית תנומת-הנצח שלו, נם רפאל וורצל רחוק מכל מכר ומודע וקרוב וגואל. השלג כיסה את גופתו, ואיש לא ידע כי חייל עברי טמון מתחת לכפור-השלג. וכאשר האיר אותו בוקר, לאחר ליל סערת-רוחות, שפינה וגרף את השלג - נתגלתה גופתו. ואז פעמו לו לבבות הרבה בישראל, רבים צפו אל אותה בקעה שבין הררי החרמון, שם כיסה השלג את רפאל.
בקשנו לדעת על רפאל וורצל. ברם רפי לא השאיר אחריו לא אב ולא אם ולא אח. כולם מתו על פניו. ורוב ימי חייו עברו עליו כשהוא מאומץ כבן בבית דודו ודודתו שבתל-אביב.
בתל-אביב החמימה נולד רפאל וורצל בתחילת אדר תש"ו (1946). את מותו מצא הוא בהיותו בשרות צה"ל על כתף החרמון. הוא נעלם באמצע חודש חשוון תשכ"ח, והובא לקבורה בתל אביב בכ"א באדר. ארבעה חודשים נחה גופתו מכוסה שלג רב, שירד בליל העלמו על "הר שיאון הוא חרמון".
"תשורי מראש אמנה, מראש שניר וחרמון - ממעונות אריות, מהררי נמרים".

צרות איוב

כבן שלושים היה אביו של רפי, גרשון וורצל, בעזבו את ברלין, בירת גרמניה של היטלר - ועלה לארץ. גדולה היתה המשפחה בגרמניה - וממנה לא נותר אלא גרשון. כולם - כלו עד אחד במשרפותיו של אותו אשמדאי. שריד נותר והוא גרשון, והוא החל בחייו החדשים בתל-אביב, של אמצע שנות השלושים. כאן פגש בבת העיר שטוטגארט של גרמניה, הגברת שרונה כהן, שאף היא ומספר מבני-משפחתה נמלטו מזוועות גרמניה בעלות אותו רב-טבחים לשלטון, ובאו ונתישבו בתל-אביב. כאן החלו בונים בית חדש, כשאת זיווגם מלווה ברכתו הנאמנה של הרב ד"ר שמעון במברגר, מידידי המשפחה ואף הוא מיוצאי שטוטגארט.
בן בכור נולד לגב' שרונה ולמר גרשון וורצל. אך - הנה בא הצל הכבד על ביתם החדש. מימיו הראשונים - חולני היה ולא האריך ימים אלא ארבעה-עשר, ונפטר בטרם ימול ועוד בטרם ייקרא לו שם בישראל. ואז נולד הבן השני, בחודש כסלו תש"ב. דוד קראו לו. ילד נאה וחביב. הוא החל מגלה כשרונות בלמודיו, ומוריו חיבבוהו עד מאוד. אלא שגם כאן קיטרג השטן. דוד הקטן היה אז בן תשע שנים בלבד, תלמיד כתה ג' בבית-הספר הממלכתי-דתי "מוריה" בתל-אביב - והוא חלה. ימי מחלתו לא ארכו. הוא נפטר על פני הוריו. כיום תוכל לראות את תמונתו, ומסכת חייו הקצרים רשומים על גליון ותלויים במסגרת במסדרון בית-הספר "מוריה". יום-יום עוברים כאן מורים ומאות תלמידים. רובם ככולם לא הכירוהו. אך נעצרים לרגע: דוד וורצל, בן תשע, תלמיד כתה ג' - שקטפו המוות בלוא עת.
לאב ולאם וורצל נותר אך הבן הצעיר, רפאל - רפי כינוהו. יליד וחכים שהחל לימודיו בבית-הספר ביל"ו שבתל-אביב.
המכות הקשות שמלאך-המוות הכה בהורים היו קשות מנשוא. האב, גרשון, חלה קשה, ולא ידע את נפשו. מול עיניו עוד עמדו דמויותיהם של הוריו וקרוביו שאבדו בגרמניה, והוא - שבודד נשאר, אף אליו נטפלה מידת הדין. הסרטן החל מקונן בגופו, צפרניו כרסמו בו, והוא אך עבר את גיל הששים, ומת.
גם האם, שרונה, לא יכלה עמוד. הפכה לאשה חולנית, שהמוות ניבט מעיניה. על שולחנה הדל סמוך היה הבן היחיד שנותר לה, רפי. גם האם וגם הבן מצאו בית חם בקומה העליונה של בית מגוריהם ברחוב יהודה-הלוי בתל-אביב. כאן בקומה העליונה גרים קרוביה: ד"ר יחזקאל הסגל ורעייתו אסתר, שהיא אחותה של הגב' שרונה וורצל.
חולנית היתה האם. אף רפי הבן, פעמים כשחלה ונאלץ לשכב בבית-חולים, שכב לא הרחק ממיטת חולייה של אמו. כן היה בחלותו בדלקת-פרקים במשך למעלה ממחצית השנה. האם שכבה בבית-החולים בזוית זו, והבן הקטן בזוית זו. שמונה שנים עוד החזיקה האם מעמד בחלייה. לפני שש שנים, באביב תשכ"ב, נפטרה אף היא.
רפי נשאר לבדו. לא אב ולא אם ולא אח.

המאמצים והמורה

כאן, בביתם של הד"ר יחזקאל הסגל ורעיתו אסתר - עדיין שוררת השפה הגרמנית. אין הם מבינים עברית. גם שלושים ויותר שנות ישיבתם בארץ, לא שינו את לשונם, כמעט ואף לא את אורח-חייהם. כיוצא בזה, הרהיטים, התמונות, הוילאות - הכל עוד מ"שם", או בדומה למה שהיה "שם". ישישים הם הד"ר הסגל ואשתו, ואף לא בריאים ביותר. שנים הרבה גרים הם בקומה העליונה, עוד מאותם הימים כאשר בקומה התחתונה התגוררו קרוביהם הטובים: גרשון ושרונה וורצל, ובניהם.
מספרים לנו הד"ר הסגל ורעייתו:
- עוד באותם ימים כאשר אמו של רפי היתה בין החיים, היה רפי מבלה רוב שעותיו הפנויות בביתנו, כאן. מובן, לאחר פטירת אמו - אמצנו אותו כבננו. הוא התגורר כאן. הנה חדרו, הנה תמונותיו, הנה ספריו. רפי היה תלמיד בבית-הספר הממלכתי-דתי "בילו", הסמוך לכאן. תלמיד משובח היה, מקדים לילך לבית-הספר, כדי לא לאחר לתפילה, לומד היטב, ושבחו בפי מוריו וחבריו. גם בשבתות היה מבכר להתפלל בבית-הכנסת "ביל"ו" - נוסח נאה וסדר נאה. כאשר סיים את לימודיו ב"ביל"ו" התיעצנו עם ידידי המשפחה להיכן לשלחו להמשך הלימודים. הכל הסכימו כי ימשיך בישיבה התיכונית שבמושב "נחלים". רפי קיבל את דעתנו בנפש חפצה. הוא החל בלימודיו בחשק רב. חשבנו כי דרכו לפניו. "רבות מחשבות בלב איש", אך מחשבתנו לא נתקיימה. לאחר מחצית משנת הלימודים הראשונה - חלה רפי בדלקת-ראות ושכב חודשים רבים בבית-חולים. לא היתה לנו דרך אחרת, אלא להעבירו ללמוד בבית-הספר התיכוני-דתי ח', שהיה אז בניהולו של ר' איתמר ירמיהו. המנהל ירמיהו הפך לו במשך הימים לאב. קרבו, חיבבו, דאג לו. היו אלה השנים שרפי התפתח מאוד - בגופו, ברוחו, בידיעותיו. אז נתבססה גם הכררו הדתית. כשם שר' איתמר ירמיהו דאג לרפי ולשלומו - כן היה רפי נאמן לו וראהו כמורו ורבו. גם כאשר עברו שנות לימודיו התיכוניים - לא נותקו הקשרים בין הרב לתלמידו. במקום רב ותלמיד הפכו הם לשני ידידים נאמנים. רפי היה שואל מפי מורו הליכות חיים, והרב היה מורו ומדריכו.
כאשר סיים רפי את בית-הספר התיכון-המקצועי - עבר, יחד עם יתר בני כתתו, לבית-הספר הטכני שליד הטכניון בחיפה. הוא למד הנדסת בניין. הצטיין בלימודיו, ואף נתחבב על חבריו לספסל הלימודים ועל מוריו בבית-הספר. לא ארכו הימים - והגיעה שעת גיוסו לצבא. היה זה בחורף 1966. הוא גוייס למסגרת חיל-ההנדסה, והחל בשירותו. אימונים מפרכים, השתלמות במקצועו, ומפעם לפעם "קופץ" לכאן, הביתה, לראות את שלומנו. בכל פעם כאשר היה בא לתל-אביב מיהר רפי לבקר את מורו, איתמר ירמיהו.
באחד הימים, בעת שרותו בצבא, אירעה לרפי תאונת-עבודה. הוא קיבל מכה חזקה בראשו מהלמות פטיש כבד. לאחר ימים של טיפול רפואי ומנוחה בא לכאן, הביתה. כאן נתברר לו, כי בו ביום שאירעה לו התאונה - אירעה התאונה הקטלנית למורו ורבו ר' איתמר ירמיהו, שנהרג בתאונה בעת סיור בהררי שווייץ. רפי עוד חבוש היה אז בראשו. אך הוא כה נדהם מהידיעה על האסון שאירע למורו, שלא רצה לנוח עוד. קם והוא הבוש בראשו, כדי לילך וללוות את מורו ורבו בדרכו האחרונה.
רפי נתרפא. המשיך בשירותו. הימים היו ימי מלחמת-ששת-הימים. פלוגתו, במסגרת חיל-ההנדסה, פעמים שהלכה לפני הלוחמים, פעמים שבאה אחריהם. כך הגיע לסוסיתא ולמגידו, לג'נין ולשכם - וכך גם הגיע להכשרת המבנים לשבויים הערביים, בהם שוכנו בתום מלחמת-ששת-הימים.
רפי ביקר בבית בפעם האחרונה בחג הסוכות. התפלל תפילת חג בבית-הכנסת ביל"ו, אכל בסוכה - ובחול-המועד חזר ליחידתו, שעלתה אז לכתף החרמון. הנה, קראו נא את המכתב האחרון שנתקבל ממנו, הנושא את התאריך של שבעה בנובמבר 1967. כותב רפי: "אני נמצא פה "אי-שם" בארץ. אני מרגיש טוב מאוד. השבת אני חושב שלא אבוא הביתה, ואולי גם לא בשבת הבאה. אצלנו קצת קר, והתקבלנו במטר סוחף ובברד כבד. ישנים לעת-עתה באהלים. כשאגיע הביתה - אספר הכל. אל תכתבו לי מכתבים, כי הם לא יגיעו אלי, וגם לא חבילות. שבת-שלום, ד"ש לכולם".
זה היה מכתבו האחרון של רפי. לא כתבו לו עוד מכתבים. האם הוא הרגיש כי "הם לא יגיעו אלי"?
ד"ר הסגל ורעייתו הפסיקו סיפורם. הם נשאו עיניהם אל עבר המזנון כבד המידות שניצב ליד הקיר. עליו נצבו שלוש תמונות של רפי: רפי הילר, רפי הבחור המבוגר, רפי החייל. ד"ר הסגל ורעייתו ישבו והסתכלו - ושתקו.

הדרך האחרונה

בשבעה-עשר במרחשון הגיעה הידיעה, שימים רבים לא היה לה פתרון. אמרה הידיעה: שני החיילים רפאל וורצל ונסים אפרייאט, נעלמו בדרך ירידתם ממוצב צה"ל בכתף-החרמון, שם עשו עקב מילוי תפקידם.
על אותם ימים ועל הימים שלאחריהם, סיפר לנו אהרן פרוינד, חתנם של ד"ר יחזקאל הסגל ורעייתו:
מאז באה אותה ידיעה מלאת תעלומה, על העלמו של רפי וחברו נסים אפרייאט - לא מצאתי מנוחה. רפי היה אז לאחר עבודה מפרכת בשיפוץ בניינים שונים בחיפה ובעטלית, והועבר לשטחי הגולן. הוא לא שייך היה ליחידה ששכנה במקום. אך צורף אליה באורת זמני לצורך ביצוע עבודות שונות. רפי היה האחראי לעבודה מטעם חיל-ההנדסה, עמו היה נסים אפרייאט, מבוגר ממנו, נשוי ואב לילדים ששירת אז במילואים. היות ורפי לא שייך היה ליחידה המקומית, היו לו קשיים בסידוריו האישיים, אך הוא התגבר עליהם. יום-יום בצעו את עבודתם, בערב נחו. באו ימי הקור והשלג. חיילים רבים סבלו מהקור, בפרט סבלו רפי ונסים. חיילים רבים נסו בשעות הערב לירד מעל הגבעה ולבלות את הערבים בקונייטרה, החמה יותר, השופעת חיים יותר. בקונייטרה יכלו אף לפגוש בחברים ובמכרים, גם לשגר דואר לבתיהם. חזקה היתה ההוראה לא לירד מן המוצב ללא רשות ולא ביחידות, שכן היתה הדרך בחזקת סכנה. אך היו שסיכנו עצמם.
ב-י"ז מרחשון (20 בנובמבר) אירע הדבר. הקור חזק היה וחדר לעצמות. סבל רב סבל נסים אפרייאט. הוא פנה לאחראי עליו - הוא רפי, ואמר לו כי יורד הוא לקונייטרה. רפי השיב לו, כי סכנה בדבר ואין לירד אלא בהליקופטר. סבלו של נסים גבר. רפי אמר לו, כי אם יירד - ילווה אליו. רפי השאיר את כל תפציו האישיים במוצב - ארנקו, התפילין וכדומה - כי אמר לילך ולשוב עוד באותו ערב. השנים החלו צועדים, יורדים מההר אל-עבר מגדל-שמס, השוכנת כעשרה קילומטרים צפונית לבאניאס, ממקורות הירדן.
השניים נראו צועדים, רק נשקם האישי בידם - וצועדים.
והנה הורגש במוצב כי רפאל וורצל ונסים אפרייאט אינם. נזכרו כי ראום יורדים מן המוצב. ידעו כי לא שבו עוד. החיפושים הקדחתניים החלו. חיפשו אנשי היחידה, חיפשו אנשי יחידות נוספות, חיפשו גם בעזרת הליקופטרים. השניים לא נמצאו. מורדות הר-החרמון ובקיעיו נסרקו, השניים לא נמצאו. באו לכלל דעה כי יתכן ובשוגג עברו את הגבול עם סוריה, ולכודים הם בידי הסורים. שר הבטחון, רב-אלוף משה דיין, פנה לשלטונות הסוריים באמצעות נציגי "הצלב-האדום", אך הללו השיבו כי השניים אינם בידם, לא הם ולא גופותיהם.
קרוב משפחה היושב בגרמניה פנה במכתב לנשיא צרפת, הגנראל דה-גול, שיתערב בדבר ויפנה לשלטונות סוריה. תוך שלושה ימים הגיעה תשובה ממזכירו של דה-גול, שביקש את שר-החוץ שלו לעשות כן.
וכך עברו חודשים. הם לא נמצאו.
יום אחד, ב-18 במרץ, באה הידיעה: הרוח החזקה שגרפה את השלג בהר חרמון, גילתה שטחי קרקע רחבים. את גופותיהם של רפי ונסים מצאו באחד מערוצי-החרמון.
לאחר ימים מספר נתקבל מכתב תנחומים מאת מפקדו של רפי, בו נאמר: "בצער רב ובכאב הגיעתנו הידיעה על מותו של קרובכם 2010142 - רב"ט וורצל רפאל ז"ל, שנפל בעת מילוי תפקידו, לאחר שנחשב כנעדר במשך חודשים מספר. - רפי היה חייל אהוד על חבריו, שהעריכוהו על יושרו והגינותו, ועל יעילותו והישגיו בעבודה. הוא נפל עת שירת בנקודה קדמית וחיונית ותרם את חלקו החשוב בביצור בטחוננו, במובנו המלא של מושג זה".
ראה-נא, זה כל שנשאר מרפי. לא אבא, לא אמא, לא אח, הנה אך ספריו ומחברותיו, מעט מכתבים ותמונות, ארנקו וזוג התפילין המיותם שלו.