"פתאום", סיפר רס"ן עודד, "ראינו אותם למטה. זה היה ביום השלישי של הלחימה. יצאנו אז לתקוף שריון ממזרח לירושלים, בין גב ההר לבין הירדן. אריה, מפקד הטייסת, גילה אותם בואדי, ואדי קומראן שליד יריחו. הוא דווח לנו במהירות. שמעתי קריאות שמחה בערוץ הקשר. זאת היתה שיירה ארוכה. 15 טנקים, ג'יפים וכלים מסייעים. שמעתי את אריה פוקד להתפרס למבנה התקפה.
לתפקידו, כמפקד טייסת פוגות התמנה אריה זמן קצר לפני המלחמה. קודם לכן שירת בטייסת קרבית. תפקידו האחרון היה שלב נוסף בהתקדמותו המהירה. תוך הזמן הקצר שהועמד לרשותו הצליח להפוך טייסת של מטוסי אימון לטייסת קרבית במלוא מובן המלה, והפיח בה רוח לחימה ומוראל גבוה. שני דורות הקים אריה בטייסת דור טייסי מילואים ותיקים ודור הצעירים, שאך זה סיימו את קורס הטיס. אריה הצליח לשלב את כולם לגוף אחד.
"היינו ארבע פוגות. הירדנים למטה הבחינו בנו מיד והחלו לבצע תמרוני התחמקות מבוהלים, בין פיתולי הואדי. הפוגה, הוא מטוס זריז מאוד. הצלחנו להכנס לתוך הוואדי ממש, והגענו לטווחים טובים לשחרור הרקטות. ירדנו על הטור בצלילה איטית. אריה היה המוביל. היתה אש נ"מ חזקה מהג'יפים. אפשר היה לשמוע את הצרורות חולפים מסביב. כדורים פגעו בגוף המטוס כשהם משמיעים צליל עמום. תוך כדי הצלילות שחררנו את הרקטות. שבעה טנקים שלהם נפגעו והוצאו מכלל שימוש. אחרי המלחמה יצאנו לשם לסיור. היו פגיעות טובות.
"מלאי התחמושת שלנו נגמר במהירות. אריה בן-אור פקד עלינו לחזור לבסיס. הוא עצמו נשאר במקום, כדי לחכות לרביעיה הבאה. מישהו צריך היה לכוון אותם אל הכלים שעדיין לא נפגעו, על מנת שלא יבזבזו תחמושת לריק. ראינו אותו מרחף מעל לואדי שבו נלכדה השיירה. הוא טס מעל לפסגות ממש. אש נ"מ נורתה לעבר המטוס שלו מכיוון הג'יפים ואחר כך לא ראינו אותו.
"מן המשימה הזאת חזר אריה בשלום, ועל ביצועה המופתי קיבל ציון לשבח.
"הוא נהרג מאוחר יותר, ביום האחרון של המלחמה, כאשר התקפנו עמדת קטיושות. הוא הספיק לפגוע במשאית אחת של קטיושות ואז נפגע באש נ"מ פתאומית ונפל".
יוסף ארגמן
(מתוך 51 הצל"שים - מלחמת ששת הימים - הוצאת משרד הבטחון)