היה זה בבוקר יום שישי. השמש קרנה. לא מיהרתי בקניותי ליום השבת. הן אף אחד משני בני אינו מצפה לי בבית. והנה יעקב שלי עומד לפני הדלת. בריא, זוהר, שזוף משמש ההרים:
- אמא, כמה חיפשתיך, זה למעלה משעה! בעוד חמש שעות עלי ללכת.
רבים ראוהו ברחוב הקטן שלנו, וזר שושנים אדומות בידו. יותר מששמחתי, נבהלתי. ידעתי על הסכנות שבכביש ירושלים. אך כעת, בעמדו לפני והשושנים בידו ובספרו לי מה טוב חלקו, מה מאוד דואגים לו ידידיו, ומה גאה הוא בהשקיפו על ארץ מולדתו היפה מעל ההרים, חזרו האמונה והתקוה ללבי הרועד.
- רק היום עוד נסיעה בתפקיד, ויתכן שמחר או מחרתיים אוכל לבלות את חופשתי אתכם.
ליוויתיו למכונית. בשולי 'הגרב' שלו ניגב בבת צחוק את דמעתי. נשיקה, לחיצת יד, ועוד מבט אחד מתוך עיניו הנאמנות והטובות - ומאז לא ראיתיו עוד.
אמו
מתוך ספר הלמד הא
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח