אחרי עבור תדהמת האסון הראשון, ברצוננו לשלוח לכם מכתב זה.
אין כוונתנו לנחם, כי אין המשפחה מנחמת את עצמה, והרי זלמן בן משפחתנו. גם עכשיו אין עוד מוחנו משיג את אשר קרה. קשה להאמין כי זלמן השמח והעליז, אשר לא אחת יצאנו ברקודים לקול המפוחית שלו, איננו עוד.
זלמן היה לנו כאח, יום יום היה אתנו בכל - בעבודה, בסעודה, במסיבות חברים, בשמחות וגם ברגעים קשים. יחד נשאנו בעול תפקידים, ויחד ידענו להתפרק בשמחה. עוד נדמה, כי אך נסע, ועוד מעט ישוב, ויופיע בחדר האוכל, בחיוכו הנלבב והטוב.
רוצים אנו, ביום השלושים, לשבת יחדיו ולהיזכר בדמותו של זלמן; לספר בחברנו, בטוב לבו, באהבתו לעזור לחבריו, אהבתו הרבה להוריו, שהיה מרבה תמיד לדבר בם ולחשוב כיצד להקל עליהם ולהמעיט דאגתם לו.
לזכור גם את זלמן אהוב-הדעת, אשר כל רגע פנוי ניצל ללמוד, להעשרת ידיעותיו. אחרי יום עבודה קשה היה יושב קורא ומעיין. וכשהיה מוצא דבר חדש היה שמח עליו כמוצא שלל רב.
חבריו במעין ברוך
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח