25.1.48
מה נשמע אצלך? חסרונו של עמוס מורגש מאוד מאוד. אך מלבד זה יפה כאן להפליא. הנוף הגלילי קוסם לי זה שנים רבות. אני נמצא בדיוק לרגלי החרמון. אתמול ראיתי מראה יפה שלא ראיתי עד כה: השמים מכוסים חשרת ערבים ובכל רגע עומד לרדת גשם ורק פסגת-החרמון מוארת בזוהר נפלא. הלבן נוצץ, אך מסביב הכל אפור.
לו רק יכולתי להנציח את הדבר לעצמי על-ידי תצלום או בכלל לעבוד כל היום באיזו עבודה הקשורה בצילום או גם קצת בעבודת-מוח, כי יש לי רושם שהמוח מתנון וגם ספרים אין. לו רק יכולתי ללמוד קצת, כי זמן יש בשפע!
בכלל, הנוף כאן כביר ואפשר כמעט לחיות על אויר ועל נוף. הצרה היא, שגם משק דן חושב כך ולפי זה מכינים את האוכל וזה די "זיפת".
החיים מקבלים כאן גוון צבאי מוחלט. שוכחים שאנו היינו הכשרה. ביחוד גורמים לכך בחורים שונים, שבאו הנה לפני יומים, וזה רע מאוד, ואני חושב ברצינות לבקש עבודה מסוימת שתעסיק את הראש ולא רק את הגוף.
הביתה אחזור כשיהיה שקט ולא חשוב במה אעבוד.
אני שואל את עצמי שתי שאלות ומחפש תשובה:
א. מה עשו המשתמטים של אתמול, שהתגייסו ברגע האחרון כשהאויב עמד כבר בשער שאין לנו מוצא? האם בגלל זה צריך להרימם על נס ולעשותם גיבורי-הלאום אולי הם רוצים, שאנו נגן עליהם והם ישבו בבית?
ב. איזה עם נורמלי הקים רעש כזה מסביב לחלק ממחויבי הגיוס שנענו לצו גיוס-חובה ברגע האחרון, בשעה, שאפילו אידיוט, יבין כי אין דרך אחרת?!
בעיני נראית תעמולה זו כחסרת-יסוד. אולי היא משיגה משהו, אבל כאן עושה הדבר עלי וגם על חלק מחברי רושם רע ויש אפילו תכנית לכתוב ל"דבר השבוע" שנתן פרסום לכך.
הנושא השני מתבטא ב"אשמורת" וחושבני שגם בעוד כמה עתונים והוא שהפך אותנו, את הותיקים, לאלוהים, והלביש את הכל במעטה גבורה. גם זה מיותר. כשניפגש אספר לך קצת על החיים שמאחורי הכותרות ומה אנו חושבים ולשם מה אנו יוצאים. איש אינו מרגיש את עצמו כגיבור. זו עבודת-יומו, לחם-חוקו. אני, למשל, רוצה שלדפי יהיו ימים יותר טובים בלי שתצטרך להקדיש חלק מחייה למטרות אלו וכשתהיה בגילי ייראו סיפורי האח הגדול כסיפורי היסטוריה שאינה חוזרת (איזו אוטופיה!), אבל אדם צריך לחיות בתקוה, כי אחרת אין טעם לחיים ואני אופטימיסט!