היה ואיננו, כה פשוט ומובן כה אכזר וקורע, אולם אם תעמיק חקור ותראה מה נושאות בחובן מילים אלו. כי יש ומלים מספר חודרות להויתך והורסות את ישותך. מה תבאנה, מה תשאנה מלים אלו בהווה ובעתיד. היה, האם לא יהיה יותר? איננו לא ישוב.
עמנואל! איכה! היכן אראה את בת צחוקך המרחפת תדיר על שפתיך. את בת הצחוק שקנתה מקום שבת על שפתיך, זו בת הצחוק שנעלמה מדי פעם תחת שפמך הדק, זו בת הצחוק שבה הבעת ונתת את כל אשר לך.
עמנואל! לא אראה זאת יותר? מתי תשמענה אזני את פעמי צעדיך, אלה הצעדים החזקים והבוטחים, האינם נרתעים בפני כל, הצעדים העשויים לבלי חת. האם לא נוסיף יחד רקוד רקודך אשר אהבת, אשר בהם לעולם לא ידעת מנוח? הן תמיד אהבת רקוד סחור סחור להלהיב ולשיר עד כלות הנפש. והיכן אמצא אותן עינים, עינים טובות ומבטיחות, וזה התלתל השחור, האם לא תנשב בו יותר הרוח, האם לא תתנופף ותפרע שערותיך? האם כל זה היה, היה ולא ישוב, נפלת חבר לבלי קום, הלכת יקר לבלי שוב.
היה ואיננו...
מלכה ו.
מתוך ספר "לזכר החברים שנפלו", הכשרת הגוברים יגור
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח