עמיחי אורלינסקי לא היה חבר משק, פלמחניק ותיק מן הרזרבה, לא נכבש ע"י געיית הפרות ולא נלכד בקסמי כרמי הקיבוץ. סך הכל הביא אתו קצת רבמטיזם. אך מי הרגיש בזאת: לחייו אדומות ושופעות בריאות ומבטו מזנק אל פני כל אישה העוברת ברחוב. לגם את הקפה החם ב"עטרה" (קפה טורקי בבקשה! כיאה לאיש בהגנה), למד בטכניון, התיצב יום יום במשטרה (מחמת מעשה שהיה עם צביקה וד"ל...) וגידל שפם. לעתים ענד עניבה והלך למסיבת ריקודים וכשפרצה המלחמה עדיין המשיך בלימודיו. מרותק היה ותחת פיקוח השלטון.
המשכנו להיפגש ב"עטרה", מדי פעם נעלמו דמויות, סיפרו כי גויסו אנשים, העבירו תגבורת לנגב - 70 איש מחיפה (מרוקנים את העיר מבחורים צעירים, אמר מישהו). בעוד זמן מה יצא אף עמיחי, להרי ירושלים יצא.
קרית ענבים. קרבות על הדרכים. צועד הוא בראש כיתה ומהרהר ביהושע גלוברמן אשר נרצח מן המארב והוא שופע חיים וחבירות. ונפל אף הוא. בקרב על הקסטל נפל, ביצאו להכות בכנופיה שארבה לשיירה.
תמיד חשש כי יפול מידי האנגלים. הצבא הבריטי בא להשליט נייטראליות, מכונות כבדות פתחו עליהם באש- והוא וכמה מחבריו נרצחו.
בן יחיד היה לאמו, והיא חולה ובודדה. בצבא רגיל אדם לגובב תעודות רפואיות ומשקיות ולסחוט תעודות הארכה ושחרור. עמיחי לא היה חייל, הוא היה איש פלמ"ח.
מתוך "שלושה שחזרו" / צדוק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.