(מתוך "מתוכנו" - בי"ס נורדאו)
יריות רבות נורו אותו לילה בגבולה הצפוני מזרחי של תל אביב, אך אנו המשכנו בשנתנו, כאילו לא היה דבר שיפריענו. התרגלנו לכך שמדי לילה היו האנגלים המעוצבנים, שהסתגרו בבסיסם שבשרונה, לוחצים על הדקי רוביהם ומקלעיהם למראה כל צל עובר. היתה תקופת "המאבק האקטיבי", כפי שכנוה מנהיגי היישוב. יחידות הפלמ"ח וההגנה פשטו בכל הארץ כדי להטריד, לחבל ולתקוף את הבריטים, שהכבידו לבם וידם ומנעו עלית יהודים ארצה.
באותו לילה לא חשדתי שתתקים פעולה כלשהי. קבלתי חופשה קצרה מהפלמ"ח ולנתי בביתי. כעבור שעה קלה נדם רעש היריות והדומיה השתלטה שוב, ואני רק זה התחלתי שוקע בתרדמה והנה העירוני נקישות נחפזות ועצבניות על הדלת - נקישות שהיה בהן מבשר רעות ומאיים. קמתי לפתוח, ולאורם החיור של דמדומי השחר ראיתי לפני את ד., חברי עוד מימי היותנו בתנועת הצופים, והוא מבקש להכניסהו הביתה. מראהו היה נורא. בגדי החקי שהיה לבוש, מגואלים בדם, והוא מספר בקול נרגש ורועד: - אריה נפצע - - - היינו בהתקפה על משטרת שרונה - - - נשאתיו על גבי והתרוצצתי למצוא עזרה בשבילו - - - הוא אבד הרבה דם - - - עכשיו הוא בהדסה - - - כך ספר לי בקול חנוק ולמקוטעין. - חכינו עד הבקר, ומשנסתימו שעות העוצר יצאתי עם ד', שהחליף בינתים את בגדיו בבגדים נקיים שנתנה לו אמי.
מהרנו לרחוב דיזינגוף לביתו של אריה. אל בית החולים לא העזנו לגשת מחשש שמא אורבים שם הבריטים לשותפיו של ה"טארוריסט" שנפגע. תקוה קלושה שעשעה אותנו: - אולי נחבש פצעו והוא שב הביתה בטרם האיר הבוקר... אך תקוה זו נכרתה עד מהרה. פגשנו סמוך לביתו אחד מאנשי ההגנה והכרת פניו ענתה בו שהגרוע מכל אירע.
בהתקפה הלילית נפלו ארבעה ובתוכם אריה, שנפטר בבית החולים. "ההורים כבר יודעים ולא רצוי להטרידם כעת"...
כך, במחי יד אחד בא הקץ לתקופת הילדות שלנו, התבגרנו בין לילה. אבל בשביל אריה חברנו מילדות בא הקץ לכל, שלא בעתו, ניתק פתיל חייו! אך בעיני רוחנו אנו רואים אותו ונראהו תמיד, תמיד: תמיר, גבוה ואציל הנפש. ואנחנו, חבריו, הרגשנו כעין יראת כבוד סמויה כלפיו. היתה בו רצינות שאין למצאה אצל ילדים מתחת לגיל בר מצוה. אך גם אחר כך היה תמיד מקדימנו במדת התבגרותו ובגבוש אפיו, ברגישותו, בנאמנונות ובאחריותו, בחוש ההומור שלו הבריא והמפותח, ובדיקנותו. לפעמים היה גם קפדן שאינו נוטה לפשרות, תקיף בדעותיו, מעשי ובהיר במחשבותיו ובפעולותיו.
זכורני, שגמר בדעתו ללמוד את מקצוע המסגרות כדי לעזור בכלכלת משפחתו. גמר ועשה, ותוך זמן קצר נהיה לחרט מעולה. אותנו - חבריו, הפתיע והפליא הדבר מאד, כי בשום אופן לא היינו מעלים על הדעת שעלם משכיל זה, ידיו זריזות גם במלאכה פיזית, כמו שהוא מוכשר במלאכת הכתיבה והמחשבה, והתבלט בהן מאד. בסתר נסה גם לכתוב דברי הגות וספרות. בין השאר זכורה לי מחברת רבת דפים שהכילה יצירה שלמה, פרי רוחו בשפה האנגלית. ומי ידוע, אולי במותו של אריה אבד לנו לא רק ידיד וחבר יקר אלא גם אמן וכוח יוצר גאוני. בבקר שלאחר נפלו בקרו חברי הגנה ובדקו ואספו, לשם הסודיות המחתרתית ההכרחית, כל תעודה ומחברת וכל פיסת נייר שהיא שהשאיר אריה אחריו. עד היום לא הוחזר נכס זה להוריו. ומי יודע מה אבד שם ללא שוב. כי איש סודיות היה אריה בחייו, ואף פעם לא ידעו מה הוא כותב ובמה הוא עוסק, או לאן הוא הולך. גם על יציאתו האחרונה, ממנה לא שב עוד, לא ספר בבית.
וביד אמו השכולה אין כל מזכרת ממנו, לא פתק או מכתב, לא תמונה או תצלום. נותרו הזכרונות, והיגון עם הכאב שגם בכח הזמן אין לרפאם.
יוש
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח