אילן
האצילות, העדינות המופלאה - הן שקירבו אותי אליך בימיך האחרונים. במחיצתך - לא עוד יראתי את אימת הימים הממשמשים ובאים, כשעמדה המלחמה בפתח. בכוח שלוותך הנערצת, אותו שקט פנימי ומיוחד שלך - ידעתי מרגוע.
לעיתים, תוהה הייתי בשעה שראיתי אותך ניצב על כלי הפלדה שהפך לקברך, מנסה לשוא לאחד את דמותך ולמזגה באותו כלי משחית; כה שונה היית, כה אחר!
מאותן שיחות יקרות לאור פנס בשדה או באוהל, ידעתי כי קשר נצחי נחתם בינך לבין הצבא, קשר שורשי שנבע מתוככי תוכך, שעבר כל מנגנון חשיבה פנימי שלך. הצבא היה למענך יעוד. המלחמה - צורך ונכונות להגן על אותם ערכים שעל ברכיהם חונכת אולי בשלבי חייך שאותם לא ידעתי.
באותו פרק זמן קצר בו היינו יחדיו, למדתי לדעת אותך. התרסותיך העיקשות כנגד כל גילוי של אי-צדק וזיוף, צביעות או חנופה, שמחותיך השקטות, שובבויותיך (כן, היו אף מאלה בימי החרדה הללו...) ואף דאגותיך.
למדתי להבין שמעולם לא חששת למצוא ולגלות את עצמך והליכותיך מחדש ולזנוח החלטות ישנות. והכל במין כנות שובת-לב.
שנתיים ימים. כאילו אתמול, ניבטות בי עיניך הטובות. כן. מיוחד אתה, שונה. עיתים כמכוכב אחר. עדיין שומעת את קולך הנוזף מתוך מבוכה אמיתית כשניסיתי מעט להקל על שעותיך בשדה. חושש תמיד שאינך מודה מספיק ומדבר תמיד על "אחרי המלחמה"...
לא פעם תהינו להרגשה שכאילו הכרנו שנים ארוכות לפני כן, והיו חלומות שכבו, תקוות שנגדעו לפתע...
מוזר. כמו שנכתב בספרים ובכל אותם שירים יפים, ביקשת שניפגש אחרי המלחמה בשער המחנה. כה בוטח היית...
רותי