...נקישה בדלת.
כן, יבוא -
...אה, שלום. לא ציפיתי לבואך, הייתי בטוחה שזה נתן שלנו... מעמד זה הופך כבר לשגרה מאותו יום בו הודיעו לנו שהלכת מאתנו. לא האמנו, גם עתה אין אנו מאמינים, מצפים לבואך. לא יתכן שהלכת ואפילו עקבות לא השארת, רק חלל גדול וריק נותר אחריך בפניו אנו ניצבים תוהים ובוהים... לאן?...
לאן לקחך הגורל יחד עמו ולמה לקחך? גם אנו רצינו בך כמוהו מדוע כה התאכזר אלינו? את צרור נשמתך החזיר לבוראך ואת גופתך לאמא אדמה? לא! נשמתך אצלינו, רוחך בנו וצלך עמנו. אך אתה, נתן, עזבתנו הלכת, לאן?
העצבות, הקדרות והחשכה שהשארת לנו אינם ממדותיך הרי הם ממך והלאה, אותם זרי הפרחים, הסרטים השחורים, המכונית השחורה - רעי המות המה. מה לך ולהם, שייכים הם לעולם המות, עולם הדממה ואילו אתה ניצב כנגדם - בעולם החים, בין רעיך וידידיך אתה יושב, נתן, בתוכנו רוחך שוכנת. אך בכל זאת אומרים - הלכת, אומרים נתן איננו, ושוב אזי תזרק השאלה התמימה, לאן?...
- אילנה