...נתן איננו, אני מנסה לכתוב זאת בצורה הפשוטה ביותר וגם כך קשה להבין. אחד מאתנו, חי אתנו, יחד שמרנו, עבדנו, בילינו ולפתע נוצר חלל.
נשאנו את הארון וידענו שאנו נושאים ארון, לא חדרה לתודעתנו העובדה שאנו נושאים את נתן, רק כאשר נפל האב על הארון הבינונו שזוהי הפעם האחרונה שנתן איתנו. ישבנו סביב הארון ואסור היה לנו לבכות, משמר כבוד, רק הדמעות זלגו מעינינו והכל התערפל מסביב. הרגשתי שעוד מעט ואפול מהקומנדקר... קומנדקר הפוך... ומתחתיו שוכבים חברים ונאנקים מכאבים.
מחשבות מבולבלות מתרוצצות בראשי ובצורה זו עולה הדבר על הכתב, אך כך קל יותר. אם אי אפשר לבכות אזי לפחות להשתחרר בצורה זו. חייבים להשתחרר מזה, החיים חייבים להמשך. משך שבוע תמים לא הבנתי את משמעות הדבר. נדמה היה לי שאני שומע את צחוקו במרפסת. רק אתמול הבינותי, שבוע תמים ניסיתי להזכר בדמותו ולא עלה הדבר בידי. רק תמונה אחת ריצדה לנגד עיני, נתן שוכב ליד הקומנדקר ההפוך ופניו חסרות צבע, באזני מהדהדות מילותיו האחרונות: מדוע רודף אותי המזל הרע.
רק לפני חודשים מספר הוכיח את עצמו כבן מסור ואוהב. הוא הציל את אביו בדאגתו לעירויי דם לעשרות ובישיבה מתמדת ליד מיטתו... ועתה עומד האב לפני הארון והוא המום, רק מלה אחת הוא פולט ללא הרף:
נתן...
אתמול ישבנו מול תמונתו ושתקנו, שתיקה מעיקה. שתיקה שנתנה לנו להבין שנתן אכן, עזב אותנו - אך אנו את נתן לא נשכח!
- גיורא