יואב, אני כותבת לך מלים אלה ומקוה שיגיעו לתעודתן. אני מקוה, כי נדמה לי שלא יתכן שלא יגיעו - לעולם לא יתכן...
כמו שלא אאמין שאותה התפוצצות קטלה את חייך וחיי חבריך, הרסה עולם בבניתו. עולם מלא רגשות ושאיפות ויצירה?
זוכר אתה, יואב, את המלים שאמרת בפגישתנו הראשונה. היית מלא חלומות ותכניות לעתיד. חשבת לשלב את חיי המשק עם שאיפותיך הכמוסות והגלויות - עם יצירתך הספרותית, עם אהבתך לאמנות, למוסיקה, לתנ"ך. מצאת את חיי המשק כמקום פורקן לאהבת החי שבתוכך.
בוא, ונעביר יחד תמונות מספר מהיום בו הופעת לראשונה בקבוצתנו. נעביר לפנינו את התקופה שחיינו יחד באותה חברה.
לא עבר זמן רב עד שהתאקלמת והרגשת עצמך ככל החברים הותיקים. היית רגיל לבוא לסניף מדי שבוע בשבוע בימי ה"פעולות" כשחברך הנאמן - האופנים - לימינך, מחייך ולרוב משיח ב"פרשות השבוע" בבית-הספר ובבית (הימים ימי התכוננות לבחינות-הבגרות).
הגיעה תקופת ההכשרה בעין-חרוד. תקופה זו זכורה כתקופת-תפנית בחיינו והיא רבת מאורעות וחוויות. זו היתה הפגישה הממשית הראשונה בחיי המשק. עד אז חיינו עם חלומות שלנו ועם תיאוריות של המדריכים (לרוב ורודות מדי). התמכרנו אז להכשרה החקלאית והחברתית. אבל נכחנו עמדה תקופת הצבא והשתדלנו אז לפרק יותר ויותר ממרצנו ולנצל את חדשי החופש הגמור. הועלו אז "רעיונות" רבים ואתה, יואב, הפתעת מכולם. עוד זוכרים אנו כיצד הכנסת לאחד האוהלים ראש עגל שחוט. ואנו זוכרים טוב-טוב את הרעש והשערוריה שקמו לאחר מעשה-שובבות זה אבל לרוב הכרנוך אחרת. קצת שונה מחבריך. אנו ידענוך ביחודך שלך, בעולמך שלך, המיוחד, המוזר לעתים ולא במעשי משובה בלבד, אלא בעיקר במהלך-החיים הרציני הגלוי ושאינו-גלוי.
והגלוי, נראה לעינינו בפעילותך. נזכור את פעילותך בועדת-התרבות. כולנו יודעים את בעיותיה והתלבטויותיה של ועדה זו בחברה קיבוצית, בגרעין נוער. כולנו מכירים את הקושי הזה שבהעסקת חברה גדולה בנושא אחד. את המלחמה והעבודה המפרכת של חבר ועדה, שיש ואינה נושאת פרי - ודוקא בגלל החברה.
ולך היה הכל אכפת מאוד-מאוד. אזכרך במלחמתך הנואשת, בעמלך, בהתרוצצותך, בנסיונותיך, בתקותך. וכשהיה נדמה לך שנכשלת וכל זה לשוא - או באו רגעים של יאוש. הסתירה העצומה הזאת בין מאמציך ובין נכונות החברה לקבלם, הביאו יאוש בלבך. אזכור כיצד ניגשת אלי והבעת רצונך להתפטר. לא מצאת דרך לתיקון המצב. אבל ידענו שנינו שאף חבר לא יצליח יותר ממך - ואתה עוד האמנת בכל-זאת והמשכת... המשכת לעבוד, להאבק, להקדיש זמן ומרץ ולקוות.
ביום ידענו כולנו היכן נמצאך, בפינת-החי בעין-חרוד מצאת לך עבודה כלבבך, "האחוזה" כבשה אותך, העסיקה אותך מאוד-מאוד. הן נזכור את סיפוריך הרוגשים על תעלולי בעל-חי זה או אחר.
הגיעה עת ויצאת עם הבנים לבסיס-האימונים. אנו עברנו ל"ארז". נפגשנו מפעם לפעם בערב-גרעינים.
אני עבדתי בדיר ב"ארז" ואתה החלטת אז להיכנס לענף זה בשובך למשק. התענינת תמיד במתרחש בדיר ואז הייתי שחה לך על הכל. התזכור כיצד תיכנו תכניות לגבי העבודה המשותפת בדיר עם גמר האימונים? איך הכנו אף נושאים לשיחה בשעת החליבה?...
במשק חיכית בקוצר רוח לקורס הצאן שעם סיומו היית צריך להיכנס לעבודה המעשית. יומים לפני תחילתו פרצה מערכת סיני. הקורס נדחה.
האומנם לא יצאת לקורס? אמור, אמור, דבר...
שלום לך יואב, שלום. והאם לא להתראות?
עדנה