מדי פעם, בנפול חבר קרוב, כאילו נקרע ממך נתח של עולם שהיה קרוב אליך, חלק ממך.
נפל דוב, חבר בהכשרת נען-גבולות. דובי - קראו לו חבריו, והקטנה זו של שמו הלמה אותו והתאימה לאופיו: כי היה דובי הילד שבחבורה. שקט, ועליז, רחוק מהתלבטות וחביב על כולם, מאיר פנים לכל אחד ומוכן לעזור לכולם.
אם בימי שלום היה מצניע לכת ואינו מגלה כל סימני התלבטות - הרי את ימי המלחמה עשה דובי תמיד בקו הראשון. ואז העלה מתוכו את כל אומץ ליבו שהיה חבוי בתוכו. היה בגוש עציון בימי הקרב הגדול והשתתף באופן פעיל בהתקפת הנגד שהפליאה את מכות האויב. ומששקטה אותה סביבה, עבר לחיל המשורינים שהיה יוצא כתגבורת לשיירות מותקפות. היכן לא היה. באי מקום לא השתתף? בקסטל, בשער הגיא, בהרטוב, ובכל מקום גילה מחדש את אומץ רוחו הנפלא, את מסירותו הגדולה. לאחרונה נסע בשיירת גוש עציון, אותה שיירה שערכה בנבי דניאל את הקרב הידוע בן שלושים השעות.
דובי לא זכה להשתתף בקרב זה: הוא היה במשורין הראשון, אותו משורין פורץ שעלה על מוקש, הותקף ואנשיו נלחמו עד הסוף, בפוצצם את אצמם ובגרמם לאויב אבדות כבדות.
כן, חברים, כאלה הם אנשי התנועה הנופלים. אחד אחד נופלים הם, הטובים מאתנו, המסורים שבנו.
ולאנשי הכשרה נען-גבולות, ששיכלו לאחרונה את לאה ודובי, יאמר: ששה קרבנות יקרים שיכלתם בראשית המלחמה, חזקו ואמצו, חברים. אמנם, מסגרת שחורה עוטפת את שמות חברינו הנופלים, אך הם ממשיכים לחיות: בלבותינו, בעצם מפעלנו. הם ממשיכים לחיות, כיון שעל כאלה אין למוות שליטה.
אורי אופק
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח