סגן אבישי אביק שפר ז"ל

קורות חיים

בן מרדכי ויהודית. נולד ביום ד' באדר א' תש"ח (14.2.1948) בבאר טוביה. הוא למד בבית הספר "מבואות" שבמושב באר טוביה ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט" אשר ברחובות.

הוא היה חובב ספורט נלהב ואהב לטייל הרבה ברחבי הארץ. הוא אהב את הבריות והיה מוכן תמיד לעזור לזולת.

אבישי כתב מעין "קורות חיים" שלו כאשר היה מועמד לקצינות, לאחר גיוסו לצה"ל: "גדלתי עם אחות תאומה ואני

מתאר לי, שהדבר היה קשה להורי אותו זמן. אולם, אני אינני זוכר שהרגשתי זאת אפילו פעם אחת. כל חברי עד היום גדלו יחד במושב כבני חקלאים. החינוך החקלאי, חיי השותפות וכל המסגרת של המושב, הטביעו עלי את חותמם בצורה חזקה".

אבישי גוייס לצה"ל בנובמבר 1966. בימי שירותו הצטיין כחבר למופת וכחייל מעולה. לאחר שהשלים קורס קצינים עלה לדרגת סגן.

ב"קורות חיים", המוזכרות לעיל, כתב לאמור: "במשפחתנו יש אנשי צבא, או אנשי צבא לשעבר, והדבר אינו דבר חדש לגבי, זר או מרתיע, הצבא נותן לי הרגשה של ביטחון, של פעילות למען המדינה והעם היושב בה, העם אשר בנה את הארץ בה אני יושב בבטחה. כל חיי הערכתי אותם ראשונים שבנו, שחרשו וזרעו, ועכשיו אני רואה את האפשרות להחזיר להם במקצת. את דרכי בעתיד אני רואה בצבא ובחקלאות. נקודת הפסגה בחיי היא הגייוס לצה"ל והשירות בו, אבל את עתידי אני רואה בחקלאות ובעיקר במיכון החקלאי. הדמות האידיאלית שלי מצטיינת ביושר פנימי ובהתחשבות בזולת. צדק ואמת יביאו תמיד לידי סוף נכון וצודק, אפילו אם אין זה נוח. כקצין קרבי אני יכול לעשות משהו למען המדינה. הקצין יכול להביע את רעיונותיו בחניכיו ולתת משלו. בשירות בצנחנים אני רואה אתגר וזהו, לדעתי, אחד המקומות אשר בהם אפשר לעשות משהו למען המדינה".

באחד מהשירים הרבים שהותיר אחריו טמון, כנראה, קטע מה"אני מאמין" שלו: " ...אנחנו שליחיו של ציבור שני מיליון, לשמור על גבולות ולתת ביטחון - להבטיח שלומם של חורשים ובונים, להרגיע אם, אב נפחדים...".

ביום ח' בסיון תש"ל (12.6.1970), נפל על גדות התעלה והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בבאר טוביה.

ב"שלושים" לנפילתו יצא לאור בבאר טוביה "דף לחבר" ובו הובאו כתבות על אבישי מתקופות חיים שונות. ברשימה מימי לימודיו ב"אורט" כתוב, כי "אבישי היה תלמיד, שנשמע להוראות מוריו, כמובן, אך מאידך גיסא היה בין הראשונים אשר דרשו צדק, לא לעצמו אלא לחבריו, אשר נדמה היה לו שקופחו. שקט, צייתן ודורש צדק, שייעשה ולא רק יישמע", כזה היה אבי.

מספר אחד מחבריו: "לא בלי לבטים הגיע אבי לצנחנים, כיון שידע שטייס לא יהיה, החליט להימנות עם הצנחנים - ויהי מה! אולם כיון שלמד מקצוע המפנה לחיל החימוש, לחם והתאמץ לאורך כל שלב הטירונות, על זכותו לבחור לו את דרך שירותו בצבא. מאמציו נשאו פרי והתנדבותו לחיל הצנחנים אושרה. אז לא היה מאושר ממנו. אך למרות הטירונות מחדש ויתר התלאות הכרוכות בכך, המשיך עד שסיים את קורס הקצינים". החבר מספר, כי התאים לאבישי תפקידו כמחנך צוערים, קצינים לעתיד, שעליהם האציל מרוחו. דרכו הייתה דרך יושר לב, ענווה וצניעות. הוא היה דמות קלאסית של מדריך שתרם לעיצוב דמות הקצין בצה"ל שכן, היה חדור הכרה לאומית עמוקה.

אבי היה חיוני בבית הספר לקצינים וטען, כי הוא בטוח שתפקידו כמדריך בקורס קצינים חשוב, אלא שהוא ידע והרגיש כי בגדוד תהיה תרומתו גדולה יותר ותתממש באורח מעשי בשטח. כדי שיותר לו לשרת בגדוד, לא היסס לחתום לשנת שירות בצבא הקבע.

במלאות שנה לנפילתו הוקדשו עמודים אחדים בעלון המושב לדמותו של אבישי. בפתיחה נדונה השאלה אם אבישי היה טפוסי לנוער שלנו או יוצא דופן. לפי דעת החברים אמנם היה יוצא דופן וכהוכחה לכך הם רואים את הצטרפותו לצבא הקבע. לדעתם הוא חונך על ברכי הנאמנות והאחריות למדינה ולעם שספג בבית הוריו וסבו. תמיד ראה את עצמו כממשיך במשק.

"חובה היא", אמר פעם אבישי, "להחזיר את החוב לאנשים אשר הקימו את המדינה. על כן, התפקיד כרגע הוא להמשיך בצבא ומיד לאחר מכן לחזור למשק". אך כאשר הוצב בצבא לתפקיד שנראה לו לא חשוב, הפך עולמות וטען: "האם לשם כך עזבתי בית הורים ומשק? האם זה מקומי כרגע?" ולא נח עד אשר הוחזר ליחידתו אשר בה ראה את עיקר משימתו.