סמ"ר גלעד מושל ז"ל

קורות חיים

בן שני ומשה, אח לשי, עינת והדס. נולד ביום כ"ב בטבת תשל"ז (12.1.1977) בתל-אביב. גלעד למד בבית הספר היסודי "עציון" אשר בתל-אביב, ובתיכון "אליאנס" אשר ברמת-אביב במגמה כימית ריאלית אותה סיים בהצטיינות. עוד כילד בלט גלעד הודות לחריפותו ומנת המשכל הגבוהה שלו. נער צנוע וביישן, תמיד שמח לעזור ולייעץ. עיצה טובה ונתינת שכם היו מנת חלקו.

כשלמד בבית הספר התיכון התעניין גלעד בימאות ובשייט בעקבות כך הצטרף לקבוצת הפועל ת"א לשיט מפרשיות ועד מהרה היה לשיט מצויין, הצטיינות שאפיינה גם את פעילותו בגדנ"ע אויר. הוא השתתף במספר תחרויות ארציות, זכה במקומות ראשונים וגרף לחיקו לא מעט מדליות וגביעים, בנוסף היה גלעד חבר נאמן בצופי ים. בשלהי אוגוסט 1995 התגייס גלעד לצה"ל ליחידה מובחרת בחטיבת הנח"ל, יחידת פלנ"ט. הוא שירת כצלף והצטיין בתפקידו, היה כלוחם בכל רמ"ח אבריו.

בערב יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים, עת התנגשו שני מסוקי יסעור, מעל למושב שאר-ישוב ו-73 הלוחמים שעשו דרכם לפעילות מבצעית בלבנון נהרגו וביניהם גלעד. גלעד הובא למנוחות בבית העלמין קרית-שאול והועלה לדרגת סמ"ר לאחר מותו. בן עשרים היה בנפלו, הוא הותיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות.

אמנון ליפקין-שחק ראש המטה הכללי דאז כתב באיגרת התנחומים למשפחה את הדברים הבאים: "גלעד שירת כלוחם בפלוגת "עורב" של חטיבת הנח"ל, ותואר על ידי מפקדיו כחייל וכלוחם משכמו ומעלה, שבלט בדבקותו ובמסירותו והפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד." באיגרת ניחומים נוספת כתב עליו מפקד היחידה סרן יהודה פוקס את הדברים הבאים: "גלעד היה לוחם מצטיין בכל רמ"ח איבריו. עקשנותו, החתירה למצוינות תוך השקעה אדירה, היו ויהיו לנו לסמל ביחידה. כצלף, כל המפקדים רצו אותו לצידם בכל משימה. למרות כאבים עזים בברכיו, גלעד לא נשבר, נשך שפתיים והמשיך. גלעד נתן לנו שיעור "דבקות במשימה מהי". גלעד יחסר לנו כאדם וכלוחם. נזכור את גלעד בכל עת, שנגדל דור חדש. דמותו ומעשיו יתנו לנו השראה ומודל לחיקוי." במלאות שנה למותו כתב מחנכו של גלעד מבית-הספר התיכון "אליאנס" את הדברים הבאים והקדישם למשפחה: "זכיתי להיות מחנכך גלעד, ואני מקנא בכל מי שהכירך שנים רבות ממני. מותך הפגיש אותי עם משפחתך החמה, המלוכדת והנפלאה ממנה לומד אני רבות על חוסן, חום ואהבה. היכרות זו הבהירה לי היטב מאין נבטו הזרעים שהצמיחו פרח כה יפה. אשרי בית-הספר שאלה בוגריו, אשרי המחנכים שאלה תלמידיהם ואשרי חבריך שזכו להנות מטובך." אימו של גלעד, שני, מזכירה במכתב שכתבה לבנה שישה חודשים לאחר האסון, את להיטותו ונחישותו להצטרף ליחידה קרבית ואת הגיבושים השונים שעבר וכך היא כותבת: "לא אשכח ששברת את ידך בתאונת דרכים, כמה דאגת שלא יורידו לך פרופיל, נלחמת והתחננת לרופא האורטופד שלא יציין את השבר ביד. התמדת לבקר במרפאה על מנת להרפא, ולא וויתרת ולו על טיפול פיזיוטרפי אחד על מנת להשיב את מצב היד לקדמותה. שאלת אותי, אמא, את בטוחה שיהיה בסדר? אמא כמה זמן זה ייקח? אמא את יכולה לדבר עם הרופא?' ואכן כך אט אט שבה ידך לקדמותה, ואושרך היה מלא". "לא היה גיבוש שלא עברת, ובכל גיבוש וגיבוש נשמתי היתה פורחת עד לרגע בו שבת. תמיד מכוסה בסימנים, כאבים ומכאובים אך סבלת בשקט ואפילו לא הראת לי. רק במקרה כשהחלפת חולצה נחו עיני על אותם סימנים ונחרדתי, אך אתה מייד רצת אלי ובחיוך רחב אמרת 'אמא, באמת זה פשוט קיטנה, פשוט קיטנה. מעולם לא יצאה מפיך תלונה או תואנה, עברת את הכל בשמחה ובגבורה, מעולם לא ראיתי שמץ עייפות בפניך, רק את חיוך הרחב ואת ברק האושר שהיה בעיניך". שמו של גלעד הונצח לבקשת המשפחה על ידי ספריה תורנית בבית הכנסת "שבט אחים" אשר בתל-אביב. בנוסף מארגנים הוריו בכל שנה ושנה טורניר שייט ארצי לזכרו ומעבירים לידי הזוכים את הגביע הנודד עליו מוטבע שמו.