את דמותו של צבי ניתן להכיר ממכתבים רבים שכתב לחבריו וחברתו: בטיול במהלך סדרת חינוך בדרום, בתור לוחם, כתב: "...בכל אופן, אנחנו הולכים לנו היום באיזה נחל ופתאום המדריכה עוצרת אותנו ומצביעה למרגלות איזה הר על איילים. כן, איילים, בקיצור, היא מתחילה להסביר לנו עליהם, שיש להם זקנקן קטן, קרניים מעוגלות, שטחי מחייה, מזון, הזדווגות וכו', והאיילים האלו פשוט עומדים ובוהים בנו, זה נראה כאילו אחד האיילים מסביר לכל הקבוצה שלו על הח'ברה שנמצאים בנחל: בני אדם טיפוסיים, שבאים לטייל, בדר"כ לא מזיקים, אוכלים הכל, שותים מים ובערב משקאות אלכוהוליים ומטנפים את אזור המחייה בהרבה פסולת. בגדול הם סתם ניראים מגוחכים עם כל הבגדים שלהם והכובעים - לא כמונו, האיילים, עם פרווה חומה ויפה וקרניים שחורות וארוכות..." "במהלך קורס מפקדי צוותים כתב: "אני בסטי"ל עכשיו. ערב (אני נמנע מלציין שעה ותאריך, את בטח מבינה). נחמד פה.
הספקתי עד עכשיו לעשות את כל הדברים שתכננתי, כדי להעביר את שהותי כאן (חוץ מהדברים הלא צפויים, שלשם כך אני פה ושלא קרו. עדיין). מה עשיתי עד עכשיו? ישנתי כמו חזיר, כאשר בכל יקיצה שלי דאגתי לתזונה מלאה (או במילים אחרות, לאכול כמו חזיר מצוי). ביקיצה האחרונה שלי (לפני שעתיים לערך) - שמתי לב, שכל בנאדם שני דואג לשאול אותי: "נו, התאוששת?!" ואני עונה "מה????" - "התאוששת?!" שואלים אותי שוב ואני חושב לעצמי; "מה התאוששת?! מה הפסדתי כשנרדמתי?! מה קורה פה, קיבינימט"! אז מסתבר שישנתי איזה 7 שעות (העדפתי לכתוב את השעה בצורה חשבונית ולא מילולית, כדי לא לתת לך ת'תענוג לתקן אותי. ושוב פעם - סתאאאאם....). כנראה, בזמן שישנתי, הספיקו פה הרבה. הנה, עוד אחד שואל אותי; "התאוששת??" ואני רגיל כבר- "כן,כן". והוא ממשיך "לא, למה היית "מגוהץ" לגמרי ! ואני חושב לעצמי - נו, בסדר, יאללה, רד ממני כבר, יא נודניק !
ועונה לו: "כן, כן, רציתי לגהץ קצת את המדי ב' שאני לובש, הם קצת מקומטים, אתה יודע... אז ישנתי קצת..." מה הקשר לעזאזל??? טוב, נראה שהוא גם לא הבין מה הקשר, ניתן לראות זאת על הבעת פיו, את יודעת, הבעה מטופשת כזאת שאומרת 'על מה, קיבינמאט, אתה מדבר '?! - הגבות שלו, ממצב שהיו מונחות, שמוטות כאילו, על העיניים חסרות ההבעה (וההבנה); עברו למצב שהן מביעות תמיהה, מתיישרות אחת מול השניה, מקבילות לאופק, ודוחפות את המצח למעלה - יוצרות קמטים, שהיו עד כה בלתי נראים, לחריצים עמוקים - ממש כמו קניונים רחבים במדבריות שוממות. ועיניים ממצב סטנד ביי, מתמקדמות לפתע בעיניי, האישונים מתרחבים ורוצים כאילו לבלוע אותי- נפתחות לרווחה. והפה - נפתח באיטיות מה, נראה כאילו ב- slow motion- ופולטות את חצי ההברה/מילה; "מה"!? אז, בכל אופן, החלטתי להשכיל קצת (לא יכול להיות!!!), להסתובב בסטי"ל וללמוד עליו קצת, מה שאפשר שהרי, סה"כ אני בחיל הים - "איש חיל הים" - ולא יזיק להרחיב אופקים, ומהבנה צרה בכלים על מימיים קטנים - להבנה במימד רחב יותר, על כלים גדולים יותר שמשרתים אותנו, הלוחמים (ואת צה"ל בכלל, כמובן!. טוב, אז התחלתי לטייל באגפים השונים ולעבור ממדור למדור, לאורכו ולרוחבו, מהחרטום לירכתיים ומדופן לדופן; ואת יודעת מה, "קופסת המתכת" האדירה הזאת, שצפה לה בשלווה כזאת על המים - חיה ונושמת, פשוט שוקקת חיים, כולה מוארת מבפנים (כמה שהיא חשוכה מבחוץ, אפלה), חיילים עסוקים - כל אחד בתפקידו (אבל בלי לחץ), ובחדר הפיקוד - לב ליבו של הסטי"ל ושל הטיול בכלל; נמצאת כל ' הקודקודיה', כל האנשים החשובים; מרובי ברזלים על הכתפיים, שמעסיקים את פדחתם שעות נוספות, וזה ניכר בגדול, בתזוזת הכוחות בשטח ואילו בקטן יותר - בתזוזת נקודות אור על צג המכ"מ - לפי רצון האצבעות המורות של אותם 'ברזלנים'. הוא נראה כמו משחק שח-מט רב משתתפים של טובי המוחות שמזיזים במחי יד את חיילי העץ המגולפים, על משטח שיש משובץ, בשאיפה לנצח ולהגיד בסוף, במתיקות שפתיים, את ה"מט" המיוחל. רק שלמשחק שח-מט זה אין קהל ואין פרסום, ובסוף גם לא מקבלים פרסים, אבל היריב הוא כמעט תמיד קבוע ותמיד מפסיד ולמרות זאת, הוא חצוף (חוצפן, טוב?!) מספיק להמשיך ולהזמין אותנו לעוד התמודדות, לעוד קרב איתנים (כשאנו יוצאים, כמובן, עם ידנו על העליונה!). בחדר הפיקוד יש מלא מחשבים, מכ"מים וכל מיני... שאותם מאיישים חבר'ה צעירים שהוכשרו לכך (מן הסתם), לצידם ניצבים אותם קודקודים (שציינתי לעיל); מהצגים ניבטת השתקפותם של אותם חבר'ה חמורי סבר שמתרכזים בעבודתם הקדושה. עסוקים. ואני עובר לי שם ביניהם, לא רוצה להפריע לאף-אחד, ובשקט ובזהירות מרגיש לפתע כאילו אני לוקח חלק באיזה פרק בסידרת המיסתורין הידועה "x-files" ('תיקים באפלה'). את יודעת, זה נראה כך: אני מסתובב בחדר קטן ואפל, מלא אורות צבעוניים, שקצת מתנדנד, מאוכלס באנשים לבושים ירוק, שעיניהם תקועות באותם מוניטורים עמוסי קבצים, סימונים ונקודות, ומבטם אינו מש משם, ואני עובר שם ולא מצליח להסיח את דעתם, כאילו שאני לא קיים!
ואם אני שם ואם אני לא שם - אז זה לא משנה כלום, אף אחד גם ככה לא מבחין בי. מוזר. מוזר על מה אני חושב לפעמים...".