סרן צבי גרוסמן ז"ל

מתוך מכתבים שכתב צבי בתקופת שרותו כלוחם:

"...בכל אופן, טטילנו היום (מה באמת?!) בכל מיני נחלים (יבשים). אחד מהם רציני מאוד, נקרא נחל גוב. כמו גידי גוב, אבל נחל גוב. טוב, אז אני מוצא ת'צמי היום, הולך לי בנחל הזה (חתיכת ערוץ מרשים. באמת). בועט בכל מיני אבנים קטנות, כמו חצץ, גורר את רגלי לאט, במין זרקנות שאופיינית רק ללוחמים הוותיקים, מידי פעם 'תוקע' בעיטה באיזו אבן כבדה ומגלגל אותה במורד הנחל/ערוץ; אבן, שבטח היתה תקועה שם שנים, אם לא עשרות שנים, עד שבא איזה צעיר מפונק, עירוני כזה, תל-אביבי כזה, שמתגעגע לחברה שלו ובועט בחוצפה באותו "יתד" שתקע הטבע, אותה אבן ישנה.
הגוונים הם צהובים, לבנים, אדומים, חומים. צבעי שטח. ירוק? ירוק אפשר למצוא רק על המדי ב' שלנו!
אז נמשיך?!
טוב, אז אני הולך לי בערוץ הזה, מדרדר את האבנים האלו, מימני ומשמאלי יש את הקירות של הנחל הזה. אותו נחל 'קניוני' - מתוחם ב'קירות' שנראות כמו סנדוויץ'; שכבות על שכבות שמעידים על סוגי קרקע שונים, 'פלטות' אופקיות של אדמה וסלע בצבעים שונים, שמונחות אחת על השניה משני צידי הנחל, ניראה כאילו רוצים ליפול עלי ולקבור אותי תחתם. סתם פרנויה. מעלי אני רואה שני עופות דורסים (יכול להיות נשרים?! אני מקווה שלא) חגים מעלינו כבר שעה, ולא מרפים.
ממזרח ניבטת אלינו השמש, צהובה צהובה, ממש כעוסה, ניראת קצת מאיימת ואפילו מסתלבטת: עלינו, הלוחמים, שבורחים ממנה לצלו של כל עץ שיטה עלוב בסביבה - רוצים לצנן את גופינו.
שני הח'ברה שחגו מעלינו זמן מה (העופות הדורסים) - נעלמו לפתע. כנראה שהם 'קלטו' איזה שפן סלעים יהיר, שהעז לצאת ממחילתו ולהרגיז את מלכי השמיים - אוכלי הנבלות (ולא הכוונה היא לח'ברה בפלוגה), או שהם סוף סוף הבחינו בג'ריקנים שסחבנו על הגב והם פשוט הבינו שחבל להם על הזמן, כי אנו מאורגנים ואנחנו לא מתכוונים להתייבש היום. לא היום. מצטערים:
- "פשוט תעופו לכם, חפשו לכם קורבן אחר, ו...זהו, שוב פעם, אנחנו ממש מצטערים, סליחה#".
- "טוב, שטויות, גם ככה הם לא נראו לי, נראים מלוחים כאלו, הו, הנה שפן קטן, בשעה 03:00, 200 רגל למטה במצוק, בוא נרד עליו".
מלפניי - ממשיך ומתעקל לו הנחל, ומאחוריי הולכים הלוחמים משועממים, מציקים אחד לשני - חלקם, גם - מהורהר כמוני או פשוט נפעם מיופיו של המדבר (לא, לא נראה לי - פשוט מהורהר). בכל אופן, אנחנו הולכים לנו היום באיזה נחל (אחר) ופתאום המדריכה 'מעירה' אותנו ומצביעה למרגלות איזה הר על איילים. כן, איילים. בקיצור, היא מתחילה להסביר לנו עליהם, את יודעת, שיש להם זקנקן קטן, קרניים מעוגלות, שטחי מחייה, מזון, הזדווגות וכו'. והאיילים האלו פשוט עומדים ובוהים בנו, זה נראה כאילו אחד האיילים מסביר לכל הקבוצה שלו, על הח'ברה שנמצאים בנחל - בני אדם טיפוסיים, שבאים לטייל, בדרך כלל לא מזיקים, אוכלים הכל - ממש חזירים, שותים מים ובערב משקאות אלכוהוליים, מטנפים את אזור המחייה בהרבה פסולת ובקשר ליחסי מין - אז כמה שיותר. בגדול, הם סתם נראים מגוכחים עם כל הבגדים שלהם והכובעים - לא כמונו האיילים, עם פרווה חומה ויפה וקרניים שחורות וארוכות."

במכתב אחר כתב:

"אני בסטי"ל עכשיו. ערב. (אני נמנע מלציין שעה ותאריך, את בטח יודעת למה. נחמד פה). הספקתי עד עכשיו, לעשות את כל הדברים שתיכננתי, כדי להעביר את שהותי כאן (חוץ מהדברים הלא צפויים, שלשם כך אני פה ושלא קרו. עדיין). מה עשיתי עד עכשיו? ישנתי כמו חזיר, כאשר בכל יקיצה שלי דאגתי לתזונה מלאה (או: במילים אחרות, לאכול כמו חזיר מצוי). ביקיצה האחרונה שלי (לפני שעתיים לערך) - שמתי לב, שכל בנאדם שני דואג לשאול אותי: "נו התאוששת?!", ואני עונה "מה????" - "התאוששת?!" שואלים אותי שוב ואני חושב לעצמי; "מה התאוששת?! מה הפסדתי כשנרדמתי?! מה קורה פה, קיבינמט!".
אז מסתבר שישנתי איה 7 שעות (העדפתי לכתוב את השעה בצורה חשבונית ולא מילולית, כדי לא לתת לך ת'תענוג לתקן אותי. ושוב פעם - סתאאאאם...). כנראה, בזמן שישנתי, הספיקו פה הרבה.
הנה עוד אחד שואל אותי: "התאוששת??" ואני רגיל כבר "כן, כן", והוא ממשיך "לא, למה הייתי "מגוהץ" לגמרי!#" ואני חושב לעצמי - נו, בסדר, יאללה, רד ממני כבר נודניק! ועונה לו: "כן, כן, רציתי לגהץ קצת את המדי ב' שאני לובש, הם קצת מקומטים, אתה יודע... אז ישנתי קצת...". מה הקשר לעזאזל???? טוב, נראה שהוא גם לא הבין מה הקשר, ניתן לראות זאת על הבעת פיו, את יודעת, הבעה מטופשת כזאת שאומרת 'על מה, קיבינמט, אתה מדבר??#! - הגבות שלו, ממצב שהיו מונחות, שמוטות כאילו, על העיניים חסרות ההבעה (וההבנה); עברו למצב שהן מביעות תמיהה, מתיישרות אחת מול השניה, מקבילות לאופק ודוחפות את המצח למעלה - יוצרות קמטים, שהיו עד כה בלתי נראים, לחריצים עמוקים - ממש כמו קניונים רחבים במדבריות שוממות (ולא הכוונה היא לקניון איילון בר"ג או קניון מלחה בירושלים. באמת!). ועיניים ממצב S.B (סטנד ביי = חסרות הבעה מיוחדת), מתמקדות לפתע בעיניי, האישונים מתרחבים ורוצים כאילו לבלוע אותי - נפתחות לרווחה. והפה - נפתח באיטיות מה, נראה כאילו ב-SLOW MOTION - ופולטות את החצי הברה/מילה; "מה!?#!?"
אז, בכל אופן, החלטתי להשכיל קצת (לא יכול להיות!!!), ולהסתובב בסטי"ל וללמוד עליו קצת, מה שאפשר שהרי, סה"כ אני בחיל-הים - "איש חיל הים" - ולא יזיק להרחיב אופקים, ומהבנה צרה בכלים על מימיים קטנים - להבנה במימד רחב יותר, על כלים גדולים יותר שמשרתים אותנו, הלוחמים (ואת צה"ל בכלל, כמובן!).
טוב, אז התחלתי לטייל באגפים השונים ולעבור ממדור למדור, לאורכו ולרוחבו, מהחרטום לירכתים ומדופן לדופן; ואת יודעת מה, "קופסת המתכת" האדירה הזאת, שצפה לה בשלווה כזאת על המים - חיה ונושמת, פשוט שוקקת חיים, כולה מוארת מבפנים (כמה שהיא חשוכה מבחוץ, אפלה), חיילים עסוקים - כל אחד בתפקידו (אבל בלי לחץ), ובחדר מבפנים - לב ליבו של הסטי"ל ושל הטיול בכלל; נמצאת כל ה'קודקודיה', כל האנשים החשובים; מרובי ברזלים על הכפתיים, שמעסיקים את פדחתם שעות נוספות, וזה ניכר בגדול בתזוזת הכוחות בשטח, ואילו בקטן יותר - בתזוזת נקודות אור על צג המכ"ס - לפי רצון האצבעות המורות של אותם 'ברזלנים'. זה נראה כמו משחק שחמט רב משתתפים של טובי המוחות שמזיזים במחי יד את חיילי העץ המגולפים, על משטח שיש משובץ, בשאיפה לנצח ולהגיד בסוף, במתיקות שפתיים, את ה"מט" המיוחל. רק שלמשחק שחמט זה אין קהל ואין פרסום, ובסוף גם לא מקבלים פרסים, אבל היריב הוא כמעט תמיד קבוע ותמיד מפסיד, ולמרות זאת הוא חצוף (חוצפן, טוב?!) מספיק להמשיך ולהזמין אותנו לעוד התמודדות, לעוד קרב איתנים (כשאנו יוצאים, כמובן, עם ידינו על העליונה!).
בחדר הפיקוד יש מלא מחשבים, מכ"מים וכל מיני... שאותם מאיישים ח'ברה צעירים שהוכשרו לכך (מן הסתם), לצדם ניצבים אותם 'קודקודים' (שציינתי לעי"ל); מהצגים ניבטת השתקפותם של אותם ח'ברה חמורי סבר שמתרכזים בעבודתם הקדושה. עסוקים. ואני עובר לי שם ביניהם, לא רוצה להפריע לאף אחד, ובשקט ובזהירות מרגיש לפתע כאילו אני לוקח חלק באיזה פרק בסדרת המסתורין הידועה "X-FAILS" ("תיקים באפלה") - את יודעת, זה נראה כך; אני מסתובב בחדר קטן ואפל, מלא אורות ציבעוניים, שקצת מתנדנד, מאוכלס באנשים לבושים ירוק, שעיניהם תקועות באותם מוניטורים עמוסי קבצים, סימונים ונקודות, ומבטם אינו מש משם, ואני עובר שם ולא מצליח להסיח את דעתם, כאילו שאני לא קיים! ואם אני שם, ואם אני לא שם - אז זה לא משנה כלום, אף אחד גם ככה לא מבחין בה. מוזר. מוזר על מה אני חושב לפעמים.
לא, האמת היא, שהיו מאוד נחמדים אלי, בכל חלק שהגעתי אליו (כן, כן, גם בחדר הפיקוד) ושמחו להסביר לי על כל דבר ששאלתי (ושאלתי הרבה!), ובסוף, כמובן, דאגתי להודות לכל אחד שהטרדתי אותו בסקרנות שלי..."