היום ערב יום העצמאות ה-56 למדינת ישראל, מספר שעות לאחר שחזרתי מטקס אזכרה שנערך כמדי שנה לזכר הנופלים במערכות ישראל, ואני יושבת ליד הטלוויזיה וצופה בתוכנית על השכול. באותה תוכנית מספרת אחת האמהות איך נודע לה על מות בנה, ונזכרתי גם אני במותך.
היה זה ביום רביעי 13.8.1952, ההורים נמצאו בבית, ואני - ילדה בת 12 חזרתי הביתה מסרט שלעולם לא אשכח. היתה זו דרמה בשם "עצם מעצמנו". השעה היתה בסביבות 21:00, הסרט הוקרן בקולנוע צליל ביפו. יטי ראתה את אותו הסרט בהצגה שניה. עד היום אינני יודעת מדוע בכיתי כל כך. אמנם, זו דרמה נוגעת ללב אבל היא לא הצדיקה את כל דמעותי. אבא ואמא הגיפו את התריסים והתכוננו ללכת לישון. השעה היתה בסביבות 22:30 כשלפתע דפקו בדלת.
אבא ניגש ופתח את הדלת. מולו עמדו שני חיילים. מול הבית עמד ג'יפ. אבא התבקש ללוות את שני החיילים לג'יפ. אמא ואני נבהלנו מאוד ולא הבנו כלום. עמדנו על יד החלון והסתכלנו החוצה. כשראינו את אבא מכה על ראשו בשתי ידיו וזועק, הבנו שאסון קרה. החיילים עלו לג'יפ ונסעו בלי להודיע לנו דבר נוסף. אבא נכנס הביתה, הסתודד עם אמא וזעקה מרה נשמעה מפיה.
לי סיפרו ההורים שנפצעת קשה ואתה בבית חולים. לא ידענו מה לעשות. מיד הזעקנו את דודה יטי ודוד פינקו, שהודיעו לקרול על מותך. ליטי אחותנו נודע הדבר כשחזרה מהסרט בשעה מאוחרת יותר.
הלילה עבר בבכי וזעקות. אני לא הבנתי מדוע, השתדלתי לעודד את כולם שהרי נפצעת ומטופל בבית חולים ולכן תבריא. לא ידעתי את האמת המרה - כי אינך בין החיים יותר.
לא ידענו היכן אתה נמצא אבל השכם בבוקר נסענו כולנו לביה"ח תל השומר והתחלנו לחפש אותך בין כל הביתנים. בינתיים באו החברים שלך, יפה ושלמה, כולנו חיפשנו אותך, אבל לא קיבלנו לגבייך כל ידיעה ממשית, עד לשעות הבוקר המאוחרות. ואז, קראו לנו ואמרו לנו שנוכל לראותך לרגע. היה זה לאחר ניתוח האוטופסיה.
כאשר הרימו את הסדין מעליך ראינו אותך, ראשך היה חבוש. זעקתי מרה וסובבתי את ראשי. לא יכולתי לצפות בך במצב זה. היתה זו פגישתי הראשונה עם המוות. וכאשר סובבתי בחזרה את ראשי, היה זה מאוחר מדי. היית מכוסה שנית בסדין הלבן, ואנו התבקשנו לצאת מהחדר.
עד היום אני כועסת על עצמי על שלא נפרדתי ממך כראוי, לא הבטתי בך היטב, כדי לשמור את תמונתך בליבי ובמוחי לכל החיים.
נקברת בקריית שאול ב-14.8.52. הלוויה היתה קורעת לב. חיי ההורים השתנו ונגמרו מאז אותו רגע. בלוויה השתתפו בני המשפחה המורחבת, חברים, שכנים ומכרים. זעקותינו נשמעו עד לב שמיים. הפרידה ממך אח אהוב היתה קשה מנשוא.
חזרנו הביתה אבלים. אבל שההורים נשאו עד ליום מותם. הם אף דאגו לעצמם לחלקת קבר קרובה אליך. דאגו שלא תישאר לבד.
אחי היקר. גם אנחנו: קרול, יפה, ייטי ואני נושאים את הכאב ולא שוכחים אותך. נזכרים בך, מדברים ומספרים עליך תדיר. אנו זוכרים אותך ובכל זמן שבריאותנו תאפשר נעלה לקברך ביחד עם בני זוגנו, נדבר עליך ונתגעגע אליך ואל ההורים, הקבורים בסמוך אליך.
אחי היקר, תפילתי היא שבאשר הינך, יחד עם ההורים, אתם שומרים אחד על השני, מתפללים לשלום המשפחה ולשלום דור ההמשך הנושא את זיכרכם בלבם.
אחותך הצעירה,
אסתר בלום לבית שלום