איני יכול שלא לזכור את ברק ואותי משתוללים יחד, לומדים ומשחקים, הולכים לצופים מתכוננים למבחנים ומעתיקים איש מרעהו (לפעמים).
בנסותי להעלות זכרונות אלו על הכתב עוברות לנגד עיני תקופות חיי. תקופת ילדותי הנהדרת שדמות ברק היוותה חלק בלתי נפרד ממנה.
את כל השנים עד כיתה ה' עברנו יחד, כשאז איתרע מזלנו והועברנו לכיתות נפרדות.
היה זה הדבר הראשון שרצתי לספר בבית. כעבור מספר ימים תודות להתערבות ההורים הועברתי לכיתה ושוב חזרנו להיות ביחד.
באותה תקופה גדלנו זה לצד זה, בילינו יחדיו במסיבות הראשונות, ויחד הלכנו לקאונטרי-קלאב.
תקופת חטיבת הביניים שוב פיצלה את דרכנו, כאשר במשך כשלוש שנים בוחר איש איש בדרכו.
דרכנו חזרו והצטלבו בתיכון, שוב הווי משותף, ומורים משותפים, וברק של אותה עת ישב תמיד בספסל האחרון וניצח משם על ההילולה בכיתה.
בתקופת הצופים הדרכתי עם ברק באותו גדוד ואח"כ כראשי גדודים, כאשר ברק קיבל כיתות ח' ואני את ז'. יחד יצאנו ואירגנו טיולים ומחנות קיץ, יחדיו העברנו פעולות לחניכים.
אף שברק התגייס כשלושה חודשים אחרי, ואף שהחל דרכו בקורס טייס, היה לנו ברור שבשלב מסוים יצטרף הוא אלי לתותחנים. כמו שנאמר - "פעם טייס תמיד תותחן".
בחייל התקדמנו באותו מסלול קורס מפקדים, קורס קצינים, שירות כק"ס וקע"ת, הדרכה בשבטה וחזרה לתפקיד מסו"ל בגדוד.
בתפקידו זה של ברק נפרדו דרכנו, הפעם לתמיד.
בהביטי לאחור, לכל המאורעות שבחיי יש קשר עם ברק. בהביטי ךעתיד קשה להבין כיצד אמשיך, ללא אדם שהיה הרבה יותר מסתם חבר קרוב.
אני את מסלול חיי ממשיך כעת כמתוכנן, אך אי שם בסתר ליבי, ברור לי שכאשר ברק נטש את המרוץ, משהו השתנה אצלי, משהו שקשה להגדירו.
עידו לבנון