כשהכל נגמר, כשהכל נגמר, כשהכל חשך - מה נדבר? - מיכאל היה כולו אור. אור חם, אור מקרין, אור מדבק ומדביק. במחיצתו לא יכול היה להיות רע. ועל כן כלנו אהבנוהו.
אינך יכול שלא לאהב את הזהר בהתגלמותו. הוא סוחף אותך, ובהיותו כה גדול אינו משאיר אף אותך בצל, וכך כל אלה שזכו לחיות במחיצתו של מיכאל, חיו בעולם שיש בו טוב, שיש בו למה לשאף, שיש בו למען מה לעבוד.
אני הכרתיו אך מעט, לא יותר משנה. השנה, בה הופיע אלינו לבית הספר והוא אז נער כבן 14, תמיר, בהיר, נאה. עברית לא ידע, וכל מה שפגש בו בבואו אלינו היה לו חדש - אבל לא זר. עיניו קלטו את החדש, ואזניו ספגו את הבלתי ידוע, ולבו נפתח והכל נספג לתוכו. והוא נספג לתוכו. והוא נספג לתוכנו. נספג ויישאר.
יש בבית ספרנו עתון. "ניצוצות" קראנו לו. לצאתו כתבתי מספר שורות ברכה, וביניהן אמרתי: "הבה ונלמד לאסוף את כל ניצוצות האור והטוב שסביבנו. נלקטם, ויהיו לנו לשמש גדולה".
אינני מכירה עוד אדם שידע כמו מיכאל לגלות את הניצוצות ולהעלותם מבין ערמות האפר ולחצבם מתוך סלעים. וככל שהאפר היה אפור יותר והסלע - קשה, כך גדלה שמחתו בהצליחו להבקיעם בכח חיוכו ורצונו.
האלים בוחרים לעצמם את המובחרים שבקורבנות...
ומיכאל איננו.
יהי זכרו ברוך ומאיר את עולמנו.
שולמית זינגר
נוף-ים