אלבום תמונות
כפר יחזקאל, יולי 1942
לפני כשבוע קיבלתי את מכתבך ועדיין לא עניתי לך. לא היה לי אפילו רגע שאוכל להתרכז בו ולענות למכתבך, עשרה ימים השתתפתי בקורס של החי"ש ונטשתי את מחרשתי, את ספרי ואת עטי. בעצם, יש לי כל כך הרבה לאמור לך, אך קשה להביע זאת בכתיבה, שאחרי הכל הריהי דבר כה מלאכותי. אנשים אהבו ומסרו זה לזה את הגיגי לבם אלפי שנה לפני היות הכתב בעולם.
ודאי תסלחי לי, אביבה, אם לא ארבה לכתוב לך הפעם, עכשיו מצב-רוחי כה גרוע. ראי, איזה בחור משונה אני. הבוקר חזרתי מגבת, חזרתי ממש מאושר, מפגישה עם חברים, וביחוד מהטיול שעשיתי בסביבה ולמדתי ממנו הרבה. וכשבאתי למשק הרי הכל חלף ואיננו. הרי את יודעת את המושב וצרותיו. הנה הפרה חתכה את פטמתה וצריך כל הלילה לחלבה בהפסקות של שעתים, ועוד צרות כיוצא בזה. הדבר שמעציבני ביותר הוא, שכל דבר משפיע מאוד על אמא.
אל תלמדי ממני, אביבה, וכתבי ככל שתוכלי ובמהירות האפשרית. אני מחכה למכתביך בציפיה רבה. את יודעת, כשאני קורא עכשיו את אשר כתבתי יש לי רצון לקרוע את המכתב לגזרים. אבל ודאי המכתב הבא יהיה אחר, לא תמיד אני כזה.
שלך שלך,
טוביה
עיסויה. יום רביעי, 11 ביולי 1945
ברצוני לכתוב לך כמה מלים לפני שנתראה פנים אל פנים. לפי מכתבך תהיי כאן בעוד עשרה ימים. נוכל להיות כחודש ויותר יחדיו, ובקרבת מקום! בבוטניקה נבחנתי שלשום - ויצאתי במצב רוח רע. לא שלא הצלחתי, חלילה, ל"טוב מאוד" שלי אין סכנה, אלא שמבחינה דורשים גם משהו אחר. משמשת היא הבחינה גם מעין מבחן עצמי - בכושר ובאפשרות למצות ולהגיש דברים שנרכשו ממקורות שונים באופן המסכם ביותר, כלומר, לעשות סינתיזה של דברים ארוכים בכמה משפטים ממצים. זהו אולי הצד המושך שבבחינה - ויש צד כזה. כך רואה אני את הבחינה כמעמד, בבחינת פרי-סיכום של יגיעה ומאמצים. והנה נשאלתי בבחינה שאלות בדברים שלא היתה כל אפשרות לפתחם, ונאלצתי לחזור מלה במלה על משפטים שהורצו לפנינו בכיתה - כיצד מסודרים העלים על הגבעול - שיש דורים ויש עלים נגדיים וכן יש מסורגים, ואלו יכולים להיות: שנים בדור או שלושה בדור, או חמישה בשני דורים, שמונה בשלושה דורים ושלושה-עשר בארבעה דורים. באמת קשה מצוא דברים תפלים יותר. יודע אני שאין כל חשיבות לדבר, ובכל זאת עלול היה זה לקלקל את מצב-רוחי. עתה עובדים אנו כשמונה שעות ביום ואין זמן לחשוב על ענינים אחרים, העבודה נפלאה ומאלפת. פה בתהליכים שונים תיאוריה ומעשה מתמזגים יחד. כל רגע נתקלים בבעיות וקושיות, והנה רואים כמה אין אנו יודעים. אך שמח אני לקראת הסיום, כשאני כבר כמעט חצי עיור ומתפלא שטרם נחנקתי מעשרות החמרים האיומים הממלאים, בכל מיני "טעויות", את חלל מעבדתנו. בעינים דומעות חוזר אני מדי יום מהמעבדה, סופג בדרך את תכלת הגוון של גבעולי הרחבינה מזהירים, את ירק עלי העצים, ומתברך על שלא נמשכתי עד כדי כך שאיהפך לכימאי ממש. ועתה אילו רק יכולתי, כמה הייתי מטיס את עשרת הימים.
ושלום שלום
שלך טוביה
עיסויה. כ"ה אייר תש"ז
שלום צליק חביב!
היום קבלנו את מכתבך ושמחנו בו שמחה רבה. אף אנו זכינו לחזות בחגיגות האחד במאי, אלא שלא לקחנו בה חלק פעיל. רק עמדנו וחזינו מן הצד בהמון הנוער שצעד ברחובה של תל אביב, ואנו גם לא שמענו נאומים, אך היה סיפוק רב מהמראה בלבד - מראה רבבות צעירים, עד כי נדמה היה שאין קץ וגבול לתהלוכה.
אך זה היה כבר לפני שבועים, ובינתים התרחשו הרבה והרבה דברים, שחרתו בנו רשמים לא פחות חזקים. אספר לך צליק עתה על על טיול שערכנו לפני שבוע, לסביבות זכרון יעקב. הטיול נערך במטרה להכיר צפרים בהדרכת מרצה חדש באוניברסיטה, המלמדנו על בעלי החוליות של ארץ ישראל. זה מזמן לא נהניתי מהטבע כאשר בטיול זה. מימי לא הקדשתי הסתכלות מיוחדת לצפרים, ולא ידעתי עד כמה אפשר למצוא ענין בדבר זה....
אולם עתה, מאחר שנפתח כבר לבי, אנסה לפתוח אף את לבך, צליק, ומאחר שעוד שנים רבות לפניך, תוכל לעשות בהן חיל כהנה וכהנה. אם כך, צליק, שים נא לב מעתה לכל ציפור, ונסה להכירה גם לפי קולה. וכשנבוא לגליל נערוך טיול יפה למורדות ההרים בסביבות הבניאס, מקום שמצויות בו הרבה צפרים, כגבתונים עם קולם המיוחד, כנקרים, סבכים ועופות רבים אחרים. ועד אז היה מסתכל חרוץ, וודאי שתמצא כי מענינות הן הצפרים אפילו מהבולים.
שלום רב וכל טוב וכן דרישת שלום חמה לאבא ואמא
מטוביה
מעלה החמישה, יום שלישי, ג בשבט, תש"ח
צליק, יעל, משה ומלכה היקרים!
פעם אחת עלה בידי לקבל חופש ליום אחד ואינני יודע מתי אקבלו שנית. בינתיים מחכה אני לביקורה של אביבה. וכאן ביערות ובהרים מנצנצים זהרורי האביב, מזדקרים הם לעיניך במפתיע: בדמותו של ציץ חדש ופרח ענוג, אם זלזלת אביבית או בת חן, ופתע במפלשי היער תעמוד תוהה מוסח לרגע מעולם ההווה, ויתחוור לך שהטבע, כמימים ימימה, מפריח את פרחיו...
הסביבה כאן מקסימה, הרים לצורותיהם, יערות ומרחב, זריחות ושקיעות, אלא שאתה היית לאדם אחר. ביערות צצות פטריות שאין עתה בכוחן להסב ולמשוך את העין, ובהרים פורחות קבוצות קבוצות בנות חן ענוגות, עם בוקר הן נושאות את פרחיהן התלולים וסגורים מזרחה, וככל שתעלה השמש פונות אף הן אליה, נפתחות ונפתחות...
ככל שהן יפות ביום משרות הן עצבות עם שקיעה, כשהן מטות ראשן מטה, מורכן מורכן, ונדמה לך שהרגשתן כהרגשתך ואף מחשבותיהם כן. הנה כי כן, הטבע, אף כי פוסעים אנו פה עליו ברגל גסה, יש והוא שולח ניצוץ מה ללב....
מתוך "גווילי אש"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח