רב"ט זאב רימון ז"ל

זהו סיפור אחד מרבים. על אחד מרבים. זאביק.
ילד בחאקי -
בלורית דגנית, זהובה-בהירה, שפולשת תמיד - אבל תמיד - אל קימורו העקשני של המצח. עיניים ירוקות, חתוליות, שתדיר יש בהן קונדסות מהבהבת. ומבעם הלא-נתפס של הפה הספקני, הסנטר התקיף, תחום-הביניים שבין צחוק לאיזה כובד-ראש, או עצב...
דור-העשרים.
עשרים אביבים, בדיוק עשרים, מגרגיריו הזהובים של ארגז-החול שבילדות - עד אלה של הדיונות הקלויות בשמשו של אפריל, אי-שם, באותו מעוז, באגם המר.
אתה מגדל ילד, דולג עמו על כל שלביו של הסולם הלא-נמנע: גן-הילדים, כיתות-היסוד, תנועת-הנוער, התיכון, המדים אתה נושם אותו בין מכתב למכתב, בין חופשה לחופשה, עד השיחרור הממשמש, החופה שבאופק - והנה זה, יום בהיר, (יום בהיר אחרון בחייך:) זה...
ושלוחיו המחווירים של קצין-העיר על המפתן.
ואותו פתק מרשרש שבידיהם:
אתם ההורים של זאב רימון (מספר אישי, דרגה, כל פרטי הנוהל)? אתם האבא והאמא של זאביק?
ואותה תהום פעורה, חשכה, שאין אחריה מאום. אותה צניחה על קרקעה של החנות הקטנה, חנות-הירקות בשלמה המלך, בבוקר זיווני נורא, של אביב 70.