אלבום תמונות
ספטמבר 92
ארבעה-עשר קייצים מאז הקיץ של יוני 1978, ורק כעת ניתן, אולי, לגעת בכאב, בפצע האבדן, ממרחק של זמן.
זכיתי להיות נערתו של יפתח במשך כארבע שנים לסרוגין. אני - תלמידת תיכון ואח"כ חיילת בקריה (קל"ב), ויפתח - החל את קורס הקצינים ואח"כ שירת בצנחנים - קרבי. היינו שני ניגודים: נערה עירונית מפונקת ויפתח - מנערי ארץ-ישראל היפה והטובה, מלח הארץ.
עם יפתח חרשנו את הארץ בג'יפ הצבאי, מצויידים ומאורגנים היטב: מפות טופוגרפיות, רדיו (לשמוע בתוכנית "שירים ושערים" כיצד הפועל ת"א מבקיעה גולים) ומצלמה... והתמונות עולות: עם חברים לאורך גדר המערכת, הגדר הטובה, שוחים בין ובתוך מערות ראש הנקרה, עכו, קופאים בחרמון, מטפסים לקרנטל, מתרטבים במפלים שבשמורת עין גדי, מעיינות ראש העין ועוד ועוד... נקודות-חן של ארץ ישראל עם יפתח וחברים טובים מהשכונה, חברים מהקומנדו, חברים מהצנחנים, חברים מ... אנשים טובים במהלך הדרך.
יחד עם זאת, ידע למצות את ה"טובין" שהעניקה המטרופולין תל-אביב:
יפתח אהב מאוד את הים ובדרך כלל יום שבת בבוקר הוקדש לשיט במפרשית שקנה עם חברים במרינה של תל-אביב; אהב לזלול את הררי הגלידה בוופל האמריקאי, מבקרים בירידים, סרטים ועוד ועוד. החופשות הקצרות מוצו עד תום בתאוות חיים אדירה.
כשביקרתי את יפתח בצבא, קשה היה לזהות את הילד עם הצחוק המתגלגל בדמותו הרצינית של הקצין בצנחנים. היתה בו רצינות, קשיחות מסויימת. סיפר לי שנתנו לו להיות מ"פ דווקא של הפלוגה המסייעת. תפקיד המשלב משימות רבות, יכולת ארגון ואחריות כבדה.
ביפתח התגשם שילוב מיוחד בין נער עירוני לבין נער טבע ארץ-ישראלי; בין חספוס ומשמעת נוקשה של איש צבא לבין רוך וצחוק של ילד.
עמידה בזמנים היתה ערך חשוב. תמיד הקפיד לבוא בזמן שקבע, וכעס מאד שלא הייתי מוכנה בזמן. התנצלתי וגמגמתי: "אנחנו לא בצבא..." היה "נאה דורש ונאה מקיים". לקראת יום הולדתי שחל בשבת, עשרה ביוני 78, הבטיח שיתקשר ורקמנו תוכניות לסופשבוע. מדוע לא התקשר כאשר הבטיח?!? מאוד לא אופייני ליפתח. היתה לי הרגשה לא נוחה.
בלילה שבין השמונה לבין התשעה ביוני היתה הפעולה. כל השבוע התאמנו ולא ניתן, אסור היה ליצור קשר טלפוני עם הבית, סיפר לי אחד החיילים. בדיעבד הבנתי... זו הפעם היחידה והאחרונה שיפתח לא קיים מה שהבטיח לי.
יום הולדתי ויום מותו של יפתח סמוכים זה לזה. ואני שהייתי צעירה מיפתח בארבע-חמש שנים, התבגרתי, עברתי אותו בגיל והוא נשאר צעיר תמיד.
יפתח היה בעל כוח-רצון אדיר, מוטיבציה גבוהה, כשכאב פיזי-גופני היה בעיניו ענין זניח. בסיומה של סדרת אימונים במכון וינגיט הובטחה חופשה לפלוגה המנצחת. הפלוגה של יפתח היתה כבר מותשת גופנית מריצות על חוף הים, תחרויות כושר ותרגילים פיזיים מפרכים. נותרה תחנה אחרונה שתכריע בתחרות. תרגילים על מתח.
יפתח התנדב לעלות על המתח... וכשהגיע הביתה לחופשה אמר לי בערך כך: החבר'ה הין כבר כל-כך עייפים, המומים, אבל אני כל-כך רציתי להגיע לכאן...
ברוח הנחישות, אומץ לב, וכושר סבל יצא לפעולה בדהר-אל-בורג', כשלושה חודשים לאחר שרגלו נוקבה בכדור ע"י מחבל ב"מבצע ליטני", והרי הפצע עדיין לא הגליד לחלוטין.
יפתח אהב מאוד את הצבא, אך גם חלם על מה יהיה אחרי. חשב: אולי מגורים במושב, קנה בחסכונותיו חלקת אדמה ליד בית-אורן, בנוף הקסום של שויצריה הקטנה, חשב להקים משפחה, אהב מאוד ילדים. לימודום באוניברסיטה (אולי גאוגרפיה?).
אולי יהיה מורה דרך? מדריך תיירים?
אולי?
עד היום אני מתקשה לבטא את שמו בקול רם, כמו האיסור לבטא את השם המפורש, וכשנולד בני הבכור קראנו לו "אלון" מטעמים שונים. כעבור שנים נודע לי שצבי, אביו של יפתח, דרש ומצא כי השמות "אלון" ו"יפתח" כרוכים זה בזה, שכן המנהיג יגאל אלון ז"ל כונה "יגאל פייקוביץ תל חי" וכשאלון שלי יגדל, ויגדלו ה"יפתח-ים" הקטנטנים הנושאים את שמו, וילמדו לקרוא, יפתחו את הספר, וידעו את דמותו של יפתח - נער מזן נדיר - ויבינו על שום מי הם נקראים. וישאו בגאווה את שמו-שמם וימשיכו את דרכו עד מאה ועשרים!