אלבום תמונות
הכותרת הזו מטעה, כל עוד אנחנו חיים, יפתח חי בתוכנו; זו נחמתנו, וזה גם כאבנו.
"אחיך נפל בלבנון", הודיעה לי איריס, המ"מית שלי בטירונות במחנה 80, באותו בוקר נמהר.
עמדנו במסדר לפני היציאה הביתה לחופשה, יום שישי, מחר ערב חג שבועות. והנה קרבה המ"מית וקוראת, תמר עין, גשי הנה. יצאתי מבין השורות. היא לקחה אותי הצידה והודיעה לי בדמעות: "אחיך נפל בלבנון". זה נשמע לי בהחלט לא הגיוני, שכן ידעתי כי יפתח מתאמן בדרום עד לעלייתם ל"קו" בעוד כמה ימים ואמנם אמרתי לה, זה לא יכול להיות, הוא בכלל לא נמצא שם, והיא מנסה לשכנע אותי שהדבר אמנם אירע.
ואני נוסעת הביתה בלויית חברה, פותחת את דלת הבית ורואה לנגד עיניי את אמא - בוכה ואומרת, תמר, תראי מה קרה לנו, ואם בדרך באוטובוס חשבתי שאולי זו טעות הרי שכרגע, עם האנשים הרבים שמילאו את הבית, הספקות מתחילים להתערער.
חמש עשרה שנה חלפו. אנו ממשיכים לחיות, אנו שמחים והשמחה מהולה בעצב, אנו צוחקים - והצחוק איננו ספונטני; ישנה נקודה, מן כדור מכווץ, בתוכנו, באיזור שבין הבטן לבין הלב נקודה שרוצה להתפשט ואנחנו מתאפקים ועוצרים אותה. לא לדבר על כך יותר מדי, לא להשמע פאתטיים, לא לקלקל את ההרגשה ואת הזיכרון במילים שאינן מבטאות במדויק.
אנו זוכרים את יפתח בצורה מטפורית: ממשיכים לאהוד את הפועל ת"א, מקשיבים למערכוני הגשש החיוור, שומעים את שירי הגבעטרון, מתבדחים על דברים בסגנון ההומור של יפתח.
קשה להשלים עם השינויים הרבים שחלו, ושיפתח אינו מעודכן בהם: אצלי - נישואין, ילדים, יוסי - גדל, התבגר. והשינויים בחברה הישראלית, באופנה, בפוליטיקה, אם יפתח היה היום, מה היו דעותיו, במה היה עוסק, והכואב מכל, המשפחה שלא הקים, הילדים שלא נולדו, ענף שלם נגדע במשפחתנו שנאמר "כל המאבד נפש אחת, כאילו איבד עולם ומלואו".
ואולי צריך לחשוב בצורה פחות אנוכית, יפתח, מן הסתם, איננו סובל, הכאב הוא שלנו - החיים. יפתח אהב את חייו, נהנה מהם, והותיר לנו את הזכות הגדולה, להיות הוריו, להיות אחיו, להיות אחותו של הבחור המקסים הזה.
תמר