אלבום תמונות
בפעם הראשונה הכרתי את אביגדור כשהיה ילד בן שתים עשרה, כשהיה בא אל הילדים בעניני תנועה. ואחרי זה ראיתיו פעמים רבות ברחוב גאולה ליד הקן כשהוא רוקד. קולו השר נשמע בין קולות הילדים הרבים: "הגליל שלנו, הגליל!" כפר גלעדי, תל חי, סמל של גבורה, סמל לצורת חיים מיוחדת - על אלה חינכו את הילדים ברחוב גאולה ועל זה מת אביגדור. בפעם האחרונה ראיתי את אביגדור בכפר גלעדי. הוא עמד בראש מורד על יד חבר שנרצח בידי ערבים. והנה אביגדור זה שזכרתיו עד כה כילד, הפך והיה עתה לאדם מבוגר, לבחור גדול ויפה ועמד עם רובהו ביד לתת כבוד אחרון לחבר. ובמבט הרציני הזה אפשר היה לקרוא בטחון והבטחה: אני אנקום את הדם הנשפך ולא רק של זה השוכב כאן, אלא של כל יהודי. דמנו לא ישפך חינם.
יפה היה אביגדור בלילה ההוא והרבה אפשר היה לקרוא בעיניו: רגש עמוק של השתתפות בצער הורים שכולים ורצון לנקום, ורצון לחיות ולשחרר את הגליל שרגל יהודי תדרוך בו בלי פחד, ושעל האדמה הזו אפשר יהיה שוב לחזור ולרקוד ולשיר: הגליל שלנו, שלנו, שלנו... ארוך היה הלילה ההוא בכפר גלעדי. הרבה דמעות נשפכו מעיני ההורים השכולים ומעיני החברים היקרים ומעיני ילדי המשק. והנה ניגשה אלינו אשה ואמרה לנו: התגברו והתחזקו למען החברים שמחר צריכים לצאת להמשיך את דרכו של בנכם.
צדקה האשה. בגבורה עמדו החברים והגנו על הישוב היהודי. וביניהם היה גם אביגדור.
שש שעות רצופות עמד אביגדור בליווי החבר המת לדרכו האחרונה, עד שבאנו לתל אביב, מקום המנוחה האחרון. ולמרות שהאנגלים לא נתנו נשק לליווי המת היקר והקרובים, בכל זאת התנדבו חברים ללוותנו, וביניהם אביגדור. הוא היה חבר מסור עד הרגע האחרון. הסתכלתי בו וחשבתי: ישמור אותך אלוהים בעד לבך הטוב ובעד ישרך! אבל התפילה לא התקיימה. אביגדור נפל כחייל מסור וישר, ממש כשם שהיה חבר מסור.
יהי זכרו ברוך!
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח