באומץ-לב ובגאוה-דתית
תמונה ראשונה:
שדה-התעופה בלוד. יום משעמם לעובדים כאן. האוירונים מועטים, התנועה דלה. קבוצה לא גדולה של גברים ונשים ממתינה למטוס העומד להגיע מווינא. בצד ניצבת קבוצה בעלת דמות שונה מן הרגיל. לא שמחה של צפיה לתייר, לא פרחים של קבלת-פנים, הללו הם בני משפחת גנוט, הממתינים להגעת ארונו של ראש המשפחה, ר' אשר-זליג גנוט, מרבי-החסידים של ויז'ניץ-בורשא, שנפטר לפני שנים מספר בעירו. עתה מובא ארונו ארצה. הממתינים: חסידי ויז'ניץ בלבוש חסידי, בנים גבוהי-קומה שכרכו אבנטי-חסידים-שחורים על חליפותיהם, נכדים שלא זכו לראות את סבם מימיהם, שכן ילידי הארץ הם. ממתינים, המטוס נוחת. שיחה ערה בין הנוכחים: מי יוריד את הארון מן המטוס ומי ישאנו על כתפיים? רב-חסיד היה ר' אשר-זליג גנוט בין חסידיו, ודעת החסידים היא כי רק חסידים-ואנשי-מעשה, שטבלו היום במקוה-טהרה, הם שיתעסקו בארון וישאהו בכתפיהם. הכל נראים כמסכימים. לפתע מתעורר אחד הנכדים, צעיר כבן תשע-עשרה, לבוש מדי-צבא, שואל את אביו, ר' יוסף גנוט: אבא, מה אמרו ומה סיכמו החסידים, לא הבנתי את היידיש שלהם? האב מסביר. הבן מתקומם: יש בנים ויש שלושה נכדים הנושאים את שם-הסבא, אשר-זליג - להם זכות עליונה. הבנים מסכימים, המשפחה מסכימה. הארון נישא על כתפי הנכדים, בראשם צועד הנכד, גבה-הקומה, בן התשע-עשרה, אשר-זליג בן יוסף גנוט, לבוש מדי-צה"ל. מן הצד ניצבת קבוצת חסידים. אחד מביע באזני חברו את מורת-רוחו: במדים נושאים את ארון הסב? לפחות היה לובש בגד-חסידים.
הנכד-החייל מתעכב. בקול גדול פונה הוא אל אביו, ואומר:
- אבא, הגד-נא לחסיד זה, שאני גאה ללבוש את בגדי צה"ל. הללו הם בגדי צבא-מלכות-בית-דוד...
בדמעות האבל נמהלו דמעות גאווה. סבא עבד את קונו בדרכו, דרך חסידים; הנכד עובד את ה' בדרכו: לבוש מדי צה"ל.
תמונה שניה:
שדה-התעופה בלוד. מטוס אל-על גדול עומד להמריא לניו-יורק. בין הנוסעים - ר' יוסף גנוט, איש גבעתיים. נוסע הוא לרגל עסקיו ולבקר את אחיו היושבים בברוקלין ובבורו-פארק שבכרך הגדול. בני המשפחה וקרובים מלווים את הנוסע, ביניהם מרים רעייתו, חנה בתו ואשר-זליג בנו. הכל שמחים, גם הנוסע, גם המלווים. רק אחד עומד מן הצד: שותק, דמעות בעיניו. העומד מן הצד הוא בנו של ר' יוסף גנוט, חייל לבוש מדי-צה"ל, אשר (זליג) גנוט. הפרידה מהאבא קשה היתה על הבן. ופלא הוא: סגן-משנה אשר גנוט, הנושא את המספר-הצבאי 942564, שעמד במבחנים שונים, עבר "שפשוף" שחיילים וקצינים מתקשים בו - והנה עומד הוא כאן ולבבו עולה על גדותיו...
ספר לנו ר' יוסף גנוט:
הרקע להתרגשותו של בננו, הוא במה שהיה בינינו קודם לכן. היו אלה שיחות שאשר ידע את חרדתי לתוכנן. אשר, צריך היה לסיים שירותו בצבא בתחילת יולי, שנה-זאת. אך אני הקדמתי ויצאתי לביקור בארצות-הברית במחצית אפריל השנה. ידעתי שלא אהיה בבית בעת שאשר ישתחרר ויצעד צעדיו-האזרחיים הראשונים בחייו. חברים חדשים, עניינים חדשים. כשבוע לפני נסיעתי ביקר אשר בבית, קראתיו לחדר מיוחד ושוחחתי עמו. אמרתי לו: אשר, אתה עומד להשתחרר מהצבא. ראה נא להקדיש שעות רבות וימים רבים לשהות בבית, ליד אמא והאחות, חנה. הקפד-נא להתפלל יום-יום במניין, שחרית-מנחה-וערבית. הרי יודע אתה את חרדתי להמשך דרכך בחיים, לאורח-חייך. דמעות נקבו בעיני אשר, ובקול חנוק מדמעות, השיב: אבא, במשך שלושים-וארבעה חודשים שאני משרת בצבא לא סטיתי כמלוא-נימה מדרך-הישר, לא החסרתי יום של תפילין ותפילה. הרי ידעת כי פעמים מתאמנים היינו שעות רבות ביום ועד שעתיים-שלוש לאחר חצות-לילה. אך כל זאת לא פגע בתפילתי. כאשר מצאתי שעת מנוחה קצרה - מיד הייתי מתפלל ואני מעוטר בתפילין.
נחה דעתי ואני נשקתי לו אז כנשק אב ילד קטון. יום לפני נסיעתי לארצות-הברית, בא אשר הביתה כדי להיפרד. הוא סובב בבית הלוך-ושוב, ראיתי כי לבבו הומה בו. כשהתייחדנו - אמר לי אשר: אבא, אתה נוסע - ואמא נשארת כאן, והיא חלשה. אינני יודע מה יקרה בחודשים שתיעדר מהבית. תהיה גבור. לא הבנתי אז את דבריו של אשר. ברכותיו ברכות-פרידה באהבה רבה. למחרת ליוני לשדה-התעופה, עם יתר בני-המשפחה, וגם כאן לא היה לבו שלם. אינני יודע מה ניבא לו לבבו הצעיר והמלא על גדותיו. כן, נפרדנו אז במלים "להתראות בעוד חודשיים" אשר ענה: אמן. מאז לא ראיתיו עוד - לא אראנו עוד.
הוא התאמץ בכל דרכיו
תמונה גדולה של אשר גנוט ניצבת על השולחן. ר' יוסף גנוט מספר לנו את מסכת חיי בנו, אשר (זליג). אין הוא נושא עיניו אלינו. כל שעות שיחתנו תלויות עיניו בתמונת בנו לא לנו בלבד מספר הוא - כביכול, גם הבן מאזין. עיני האב הדומעות בעיני הבן שבתמונה. מספר ר' יוסף גנוט:
- ימי הרעה של השלטון הנאצי עברו עלי בגיטו של גרוס-וארדיין. שהיתי שם במחיצתו של האדמו"ר מויז'ניץ, רבי חיים מאיר'ל, היושב כיום בבני-ברק. בטוח אני כי עקב ברכתו של הרבי נצלנו באותם ימים רעים. לאחר המלחמה עברנו לפראג, הבירה הצ'יכוסלובקית: בכ' באייר תש"ו נולד לנו כאן בננו, וקראנו לו על-שם אבי, זצ"ל, אשר-זליג. סנדקו בברית היה האדמו"ר מספינקא. מפראג עברנו לפאריז של צרפת, ומפאריז עלינו ארצה בשנת 1952. מאז מתגוררים אנו בגבעתיים. בעת שבתי בפאריז מעורה הייתי בחיי הצבור הדתי, סייעתי לפליטים שעברו את העיר והייתי אז מקורב לר' בנימין מינץ שהיה מראשי "מרכז-ההצלה". עם בואנו ארצה, ותוך-כדי הסידורים והקליטה בארץ החדשה, החילונו דואגים אף לחינוכם של ילדינו, שכן בנוסף לאשר-זליג נולדה לנו בת, חנה. כמובן מאליו החל אשר למודיו בבית-הספר הממלכתי-הדתי "אמונים" שבגבעתיים. סיימו בהצלחה. החל לימודיו במגמה התורנית שבבית-הספר התיכון-הדתי שברחוב צייטלין בתל אביב. תלמיד משובח היה, אהוב ומיודד עם אחוזת-מרעיו. אף בנוי היה גוף נאה, גבה-קומה וזקוף. ספורטאי היה ומפעילי "אליצור". כאשר סיים את למודיו התיכוניים, ובהצלחה - גוייס לצבא, במסגרת נח"ל. את שירות הטירונות שלו עשה במחנה אי-שם בשומרון. בעת שירות זה באה למחנה פניית הנהלת "אליצור" כי ישחררוהו לצרכי תחרויות. כאשר שאל הקצין את הטירון, סירב אשר להענות לבקשת הארגון הספורטיבי: אמר: "באתי לשרת בצבא, למלא חובתי הלאומית - ולא לשחק כדור-רגל..."
אשר הלך לקורס מכי"ם. תוך מהלך הקורס חלה במחלת צהבת. כאשר הבריא חשש שיורידו את ה"פרופיל" שלו, מדרגתו הגבוהה של 97 אחוזים. הוא עשה כל שביכלתו - עמד בפני ועדה רפואית שבצבא, ונמנו-וגמרו: אשר גנוט הוא במלוא בריאותו. 97 אחוזים. מיד שב לשדה. המשיך בקורס - והצליח. גם בעת שהותו בקורס זה, גם בכל ימי שרותו בצה"ל לא ביקש להשתחרר מהתעמלות-הבוקר ובמקום זאת להקדיש אותם רגעים לתפילה. אמר: "מפני שאני דתי - אינני צריך להשתחרר מהתעמלות. להיפך. עלי להצטיין גם בזאת". - והוא נהג להשכים קום מחבריו, להתפלל - ולצאת להתעמלות, ולהצטיין. חודשים רבים שהה בנגב. מי"ם-כיף, מדריך מצטיין. קורסים. על אותם ימים סיפרו לנו הרבה חבריו דני ברזילי, עודד לוי ואברהם (ג'ון). אחד מחניכיו, אבנר קלינובר, סיפר:
אני זוכר היטב את ימי הטירונות שלי, הייתי אז בכיתה, שאשר גנוט היה המדריך שלה. הוא "שיפשף" אותנו כהוגן. בימים הראשונים התלוננו בפניו על העבודה הקשה. אשר המי"ם-כ"ף אסף אותנו בערב. קם ואמר: "חבר'ה, אתם אומרים שהכיתות האחרות עובדות פחות מכם. אני רוצה שיהיה ברור: לא מעניין אותי מה עושות שאר הכיתות והמחלקות. אני רוצה שהמחלקה שלי תהיה הטובה ביותר. כרגע חשוב בעיקר המאמץ הפיזי לעיצוב דמותכם כחיילים. המוראל יבוא מאוחר יותר באופן טבעי". ומעניין, הוא עבד יחד אתנו, לא פחות אלא יותר מאתנו.
בימים פנויים משירות - נהג אשר לבוא הביתה, לספר על עבודתו. אף היה נפגש עם חבריו ב"בני-עקיבא" וב"אליצור" - וחוזר להדרכת קורסים.
מוסיף ר' יוסף גנוט ומספר:
היה זה בשנת 1965. יום אחד בא אשר הביתה, וכרגיל לבוש היה במדיו, מצוחצח ונאה בגובה-קומתו ובמבט האמיץ שבעיניו, שאך הלך ונתרכך בעת שיחותינו ליד שולחן השבת. אותו יום שהגיע הביתה ישב שעה קלה ושתק, חשבנו שעייף הוא והנחנו לו. אך לפתע, כאשר אני ורעייתי היינו יחדיו בחדר, קם אשר ופנה אלינו: אבא ואמא, יש לי מתנות בשבילכם. אשר שלה מכיסו פתק קטן מכוסה ניילון, מסרו לידי ואמר: "זה בשבילך, אבא". היתה זו תפילת-הדרך לצנחן. עדיין עמדתי ושתקתי בתדהמה. מכיסו האחר הוציא אז אשר את כנפי-הטייס, מסרם לידי אמו, באמרו: "וזה בשבילך, אמא". אשתי פרצה בבכי. גנחה: "למה אתה מסתכן, אשר שלי?" מי יוכל לבחון לב אם, החרדה לבנה. השיב לה אשר: אמא, הנה אני ה"תכשיט" שלך - בריא ושלם. גם להבא יהא ה' בעזרי.
שעה קלה לאחר מכן, כאשר היינו אך שנינו בחדר, שאלתיו אותה שאלה ששאלתהו אמו. אז השיב לי אשר: אבא, אל תהא יהודי גלותי. דע לך, החייל הישראלי חייב להיות טוב יותר מהחייל האנגלי, מהחייל האמריקאי, מהחייל הרוסי, ומכל יתר החיילים, ומכולם יחדיו. אנו חייבים להצטיין בכל, לסמוך על הקדוש-ברוך-הוא ועל הנשק שבידינו.
עיניו החומות של אשר בני הבריקו אז בברק שלא הכרתי קודם לכן.
ספר "תהלים" קטן
הנה הן תעודותיו של אשר גנוט המשרת בצה"ל. סיום קורסים בהצטיינות, אישורי קורס-הצניחה משנת 1965, ואישור של קיץ 1966 שאשר עבר קורס קצינים. קוראים אנו בתעודות, מעיינים במכתבים ובגלויות ששיגר במשך שנות שרותו בצה"ל אל הוריו ואחותו. כל אותה שעה שותק ר' יוסף גנוט, אביו של אשר הקצין, עיניו עוד נשואות אל עיני הבן, המביטות מן התמונה הניצבת על השולחן. כמו מתעורר ממחשבה קשה - נאנח האב וממשיך לספר:
- אשר כבר קצין היה. כל ביקור שלו בבית גילה את אישיותו העצמאית, יזמתו הברוכה, אפיו החזק, עם זאת לא סטה ולא-כלום ממצוות ששמר והקפיד: תפילין ותפילה, שבת ומועד. חבריו - חברי "בני עקיבא" ו"אליצור". תמיד נשא בכיס-חולצתו ספר תהילים קטן. כאשר סיים אשר את קורס הקצינים - שב למקום שהיה בו טירון. שב כקצין, עתה אחראי היה לפעילותם של רבים זולתו - טירונים, בני-משקים, מכ"ים, כפופים היו לאשר. והוא, שאף תמיד להתקדם. אמר: "אסור לעמוד במקום אחד. אסור לצה"ל ככלל, ואסור לכל חייל כפרט". ידענו שמפקדיו רואים בו קצין בעל תעוזה ואמיץ-לב העריכוהו כראוי לו.
מביטים אנו בפני האב. עיניו - מקוות דמעות. והנה מעביר הוא כף ידו על פניו, על שמורות-עיניו, מוסיף ומספר:
- כן. הייתי אז בניו-יורק. בבית אחי, ובארץ היתה המתיחות רבה ביותר. ידעתי כל שמתרחש בימים שקדמו למלחמה: הגיוס, המתיחות, הכוננות. ידעתי שאשר מרותק למחנהו, אין בידו לבקר בבית, אלא מרבה לכתוב. מן הבית שלחו לי את הגלויות והמכתבים שכתב. רק מכתב אחד הספקתי לקבל ממנו מאותם ימים של כוננות. המכתב שהגיעני לניו-יורק היה מלא בטחה ושמחה. כתב אשר:
* "...מזל-טוב לי. בקרוב אני בן עשרים-ואחת. יום עצמאות שמח.."
ואז - אז פרצה המלחמה. אשתי ובתי בבית שבגבעתיים, אני בניו יורק, ובני אשר - קצין בצה"ל. הרגשתי שלא בטוב. נשארתי בבוקר בבית אחי שבבורו-פארק שבניו-יורק, ולא הלכתי לתפילה-בציבור. בבית אחי מצויה טליתו הישנה של האדמו"ר מויז'ניץ, התעטפתי בטליתו והתפללתי תפילת-שחרית - ולבבי מלא דאגה. כאשר הגעתי לפסוק: "...ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים..." - פרצתי בבכי. לא יכולתי לעצור בדמעות שפרצו מלבבי, מעיני.
את שנעשה בביתי שבגבעתיים, ואת הקורות את אשר בני - לא ידעתי. גם לא ידעתי שבערב המלחמה טילפן אשר הביתה, ובקול חזק אמר: "דרישת שלום. היו חזקים".
גם לא ידעתי שמבוקר יום ב', בפרוץ המלחמה, באה גלויה הביתה, כתובה בידי אשר, בה כתוב:
"בע"ה, להורי ולאחותי היקרים - מתקדמים בקצב רצחני. כמפקד שמוביל אחריו כארבעים איש - אני מרגיש אחריות כבדה, אבל כולי תקוה שהעבודה שהשקעתי באנשי תועיל לנו, ואיך-שהוא נעבור את טבילת-האש. - כולנו כאיש אחד מקווים לחזור בעזרת-ה' בלי נפגעים ובלי הרוגים. בנצחון גדול. - אני אישית מוכן לגרוע ביותר, חס-ושלום. להתראות - באהבה -".
והוא הוסיף בשולי הגלויה:
* "...בתנאי אם נזכה לחיות אחרי המלחמה..."
ימים קשים מנשוא עברו עלי בעת שהותי בבית-אחי בניו-יורק. לא היה לי כל קשר עם אשתי ובתי שבבית, עם בני שבחזית. אני לא ידעתי - אחי שבביתו התארחתי, כבר ידע.
היה זה בערב חג השבועות, שעתיים לפני שהיינו צריכים ללכת לתקון-ליל-שבועות. לפתע פנה אלי אחי: יוסף, המצב קשה. נדהמתי, והוא הוסיף: אשר נפצע, כן, אשר נפצע קשה. פרצתי בבכי. הבנתי כי אין זה סוף הבשורה. אמר אחי: "עוד כשעה להדלקת נרות..." - אז הבנתי והתעלפתי. רופא בא, יהודים מהסביבה באו. בקושי רב ברכתי ברכת "...ברוך דיין האמת". קריעה. ישבתי על הארץ, כדין אבל, במשך שעה. נכנס חג השבועות.
במוצאי חג-השבועות ישבתי לכתוב מכתב לאשתי ולבתי. כך כתבתי:
*...בעהשי"ת, מוצאי חג השבועות, תשכ"ז. - למרים, חנה וגרשון היקרים, עמו"ש. - המקום ינהם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. המקום - הוא גם המקום הקדוש, שבעדו הקריב את עצמו בננו היקר - זה ינחם אותנו. ילדים יקרים, אני מבקש אתכם להתחזק, יתן השי"ת ויעזור לנו לשאת בדומיה את הכאב הגדול. - לפנים, בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו מקריבים בחג השבועות קרבן עולה. כנראה שהשי"ת לקח לו מפרעה על-חשבון בנין הבית השלישי, במהרה בימינו. - הבשורה המרה נודעה לי שעה לפני כניסת החג - - -"
ועוד כתבתי לבתי חנה:
"...אשר'ל שלנו חי, ובזכותו חי וקיים עם ישראל. רק מקצת ידועה לנו מזימתם של צוררי ישראל שרצו להשמיד, ח"ו, את הכל. - - - האמת היא שלכתחילה לא הייתי מסכים לקרבן כזה. אבל בדיעבד אני מודה ל-ה' שבני היחיד והיקר לא נפל בנכר. אלא החזיר את נשמתו הקדושה ל-ה' צבאות בקדושה ובטהרה, ה' ינקום דמו - -"
חליתי שכבתי בבית חולים, וחזרתי כעבור עשרה ימים ארצה. אז שמעתי פרטים אודות הקרב האחרון של אשר. זה היה בקרב שהתחולל באום-כתף. איך אתה כותב "כתף", כתוב בבקשה עם אל"ף: "כאתף". הגימטריה עולה 501, גם "אשר" בגימטריה: 501. הפלוגה הגיעה לשדה מוקשים. שאלו: מה לעשות? השיבו הקצינים: נעלה על המוקשים - ונעבור! הגיעו לבונקר חפור בזיגזגים באורך חמישה קילומטרים בדרך תעלת-סואץ - סיני - אל-עריש. אשר ופלוגתו המובחרת נלחמו בעוז. טיהרו שש-מאות מטרים של בונקר מבוצר. התחולל קרב פנים אל-פנים. ולפתע - אשר נפגע. כדור פגע במצחו. מוקש התפוצץ, אשר נהרג.
נסעתי לבקר באום-כאתף, במקום בו נפל אשר, פגשתי בחבריו ושוחחתי עמם, עם קציניו ועם חניכיו. גם סיפרו לי אנשי החברה-קדישא הצבאית, שהטמינו את גופו הטהור, אמרו: הכל נעשה כדת וכדין. מצאנו בכיסיו תפילין וסידור, ספר תהילים ותפילת-הדרך, והוא לבש טלית-קטן מצויצת מתחת לחולצתו הצבאית.
כאשר שבתי הביתה, מצאתי את חנה בתי קוראת בשירו של חיים חפר: "מסדר הנופלים". הקטע האחרון בשיר אומר:
* "...וככה הם עומדים והאור על פניהם.
ורק א-להים לבדו עובר ביניהם:
וכשדמעות בעיניו, והוא מנשק את פצעיהם,
והוא אומר בקול רוטט למלאכים הלבנים:
אלה הבניס שלי... אלה הבנים..."