קשה לכתוב לזכרך, אשר יקר, משום שהדברים עדיין אינם בגדר זכרונות. שכן זכרונות הם ביטוי למרחק של זמן ומקום להווה. ולא כן כעת... נראה לי כאילו אתה נמצא איתנו בכל עת, חוזה במעשינו וצופה במחשבתינו. ועדיין אני כותבת ובלבי מקננת תקווה סמויה שתופיע מאחורי, בטפיחת שכם מלווה באותו חיוך ותאמר בתוכחה: "מזבלים הא?" לכן אינני מעיזה לפאר את מעשיך ולשבח את מידותיך. כי מי כמוני יודעת כמה מתעב אתה "מלים יפות".
כך מאורע אחד שאינו נותן לי מנוח ברצוני להזכירך. פעם כשהיינו קטנים ואבא גוייס למילואים אמרת: "אבא! מה? אתה הולך להלחם בערבים, אל תלך לבד אבא! תגיד להם שיחכו לי עד שאהיה גדול ונראה להם". אין פלא אם שכחת דברים אלו, שכן גם במוחי צפו ועלו הם רק בשבועות האחרונים, ומאז אינם מרפים ממני. כי נראה שבמילים אלו התחילה הדרך שהובילה אותך לקרב הראשון והאחרון.
מאז התגייסת לצה"ל לא רצית אלא בתפקיד קרבי ("מה? יש לי פרצוף של פקיד בקריה?"). כשחלית בצהבת בסוף קורס מפקדי-כתות עשית כל מאמץ להשלימו במחזור הבא. קורס צניחה בלא ידיעת ההורים היה הצעד הבא ("תענוג לצנוח!") ומאבק על מקום בקורס קצינים, משלים את התמונה.
לא זכית להמשיך בדרכך.
ומשום כך, לעשות זאת עבורך, כמיטב יכולתי - נראה לי היעד החשוב ביותר בחיי.
ואכן דרכך ברורה, שכן את ציוניה התווית עוד בילדותך.
אחותך