בן שמן
מושבה, מושב וכפר-נוער בשפלת יהודה, כ-3 ק"מ ממזרח ללוד, ליד יער הרצל.
עד למלחמת העצמאות נמצאו בלב איזור ערבי עויין, מוקפים כפרים רבים ושתי ערים - לוד ורמלה. בדצמבר 1947, ימים אחדים לאחר החלטת האו"ם על הקמת מדינה יהודית, עלה אספסוף ערבי מלוד, מרמלה ומכפרי הסביבה על מחצבות "סולל בונה" הסמוכות לבן-שמן, והעלה אותן באש, וכדי למנוע החשת עזרה אליהן פתחו ביריות על בן-שמן. היה ברור כי התקפות צפויות בעתיד, ונעשו הכנות לעמידה במצור: נחפרו תעלות-מגן ומקלטים, ניבנו כמה ביצורים והובאה תגבורת. כל שיירה שיצאה לבן-שמן היתה מלווה חרדה, משום שהדרך מתל-אביב עברה בתוך העיר העויינת לוד. גם כביש המשנה לבן-שמן, הבא מכיוון פתח-תקוה, עבר דרך הכפרים הערביים מגדל-צדק, קולה ובית נבאללה. ב-14 בדצמבר 1947 יצאה מתל-אביב שיירה גדולה של תגבורת אנשי ה"הגנה" עם אספקה וציוד. היא הותקפה כמה פעמים בדרכה, עד שהגיעה אל בית-נבאללה, לשטח מחנות הצבא הבריטי בהם חנו גם חיילי הלגיון הערבי.
כ-200 חיילים ערבים פתחו באש כבדה על השיירה לעיני מפקדיהם הבריטים, שלא עשו דבר להפסיק את האש הרצחנית. 14 מאנשי השיירה נפלו. יתרם, ובהם חברי הפלוגה הדתית של ה"הגנה" מתל-אביב, הצליחו להגיע למקום. מאז נסעו לבן-שמן הנצורה רק שיירות בליווי צבאי. שבועיים לפני ה-15 במאי פסקו השיירות כליל, והנקודה היתה בניתוק מוחלט ובמצור. רק אחת לכמה ימים הגיע בקשיי-קשיים "פרימוס" והביא אספקה וציוד חיוני. במבצע "דני", לאחר כיבוש לוד ורמלה וסביבתן בידי צה"ל, התמוטטה מערכת ההגנה הערבית. הכפרים והערים הסובבים את בן-שמן נעזבו על-ידי תושביהן ובן-שמן שוחררה מהמצור והבדידות.