בתקופת המאבק הוקדשו עיקר המאמצים של אנשי 'החוליה' להמצאת מיתקני חבלה. בפעולת החבלה הימית הראשונה בנמלי יפו וחיפה, בנובמבר 1945, השתמשו במוקשים מאולתרים. חומר הנפץ הוכנס לאבוב של אופנוע, שנישא על החזה באמצעות ריתמה, והוצמד לספינות המשמר בציפורני פלדה. בחבלה ב"אמפייר רייוול" באוגוסט 1946, כבר הופעלו מוקשי "עלוקה" תיקניים של הצי הבריטי, שהצליח להשיג חיים זינגר (רון), איש החבלה והאמצעים המיוחדים של הפלמ"ח. המוקשים הוצמדו באמצעות מגנטים לדופן המתכת של כלי השיט. כדי לשבור את צללית הראש של השחיין באותה פעולה, בנו הלוחמים מסגרת מחוטי ברזל שזורים בסמרטוטים.
לאחר שהבריטים החליטו, בעקבות הצלחת פעולות החבלה באוגוסט 1946, שאוניות הגירוש יעגנו בקפריסין, ניסתה 'החוליה' פתרונות נוספים להצמדת מוקשים לאוניות. חורף 1947-1946 שזכה לכינוי "חורף החבלים", הוקדש לבדיקת דרכים חדשות שבעזרתן יקודם חומר הנפץ אל האונייה ללא שחיין. השיטה שהומצאה הייתה הצבת מוקשי "עלוקה", שנגררו מתחת לפני המים באמצעות חבלים ארוכים שנקשרו בין שתי סירות חתירה הנעות במרחק כמה מאות מטרים באגפי אוניית היעד. השיטה לא נוסתה בפועל בשל הלשנה שהכשילה את יישומה.
התרגולות בחבלים חייבו תיגבור בכוח-אדם, וכך קמו ב'חוליה' צוות טכני וצוות פיתוח, שעם אנשיהם נימנו: דוד פרומר, אברהם חן ועוזי שרוני. באותה תקופה נעשו ניסיונות לבנות בסיוע מהנדס פולני מוקשים המופעלים על-ידי בלוני גז, טורבינות אוויר ומיתקני שלט-רחוק משוכללים. כמו כן ניסו לפתח ציוד אישי, כגון: שנורקלים ארוכים, מכשירי צלילה וסנדלי עופרת שמשקלם קילוגרמים אחדים, שיאפשרו עמידה על קרקעית הים. זמן רב יוחד לייצור כלי מונחה מרחוק לפגיעה באוניות בריטיות. לאחר ניסיונות מרובים, שנמשכו כשמונה חודשים, הצליחו עוזי שרוני, אליק סוכצ'בר ואורי ברכמן (שילה) לפתח "טורפדו" פרימיטיבי בעל ראש נפץ של 80 ק"ג חומר נפץ. ה"טורפדו" הונחה למטרה באמצעות כבל חשמלי, ונחשב לכלי המשוכלל ביותר שפותח ב'חוליה', אך לא הופעל כלל.