'החוליה' פיתחה אמצעי לחימה שונים ומגוונים, תוך התאמתם ליעדים ולנסיבות של כל מבצע. יכולת האילתור הטכנית, שהתבססה על הדמיון ועל הכישרון היצירתי של אנשיה, השפיעה רבות על דרכי פעילותה. בשלושה תחומים קבעו התנאים הטכניים את דפוסי התקיפה: סוגי החימוש; טיב הציוד האישי של הלוחם; אופני הובלת החימוש והלוחמים אל המטרה ובנסיגה ממנה.
הלוחמים יצאו למשימותיהם כשהם לבושים בבגדי-ים, ללא מכשירי צלילה או בגדי גומי. אחד הכלים האישיים הראשונים שהומצאו היה ה"שפכטל", שהתאים לגירוד ה"זקן" של האוניות (שאריות החומרים המצויים בים ונדבקים עם הזמן לדפנות האוניות). הציוד האישי הדל הגביל את זמן השהייה של השחיינים במים והעמיד בפניהם אתגרים כבדים ברמת הפרט.
הבעייה הקשה ביותר הייתה הקור העז של המים, במיוחד בחודשי החורף. כנגד הקור נמרחו הלוחמים בגריז ושתו קוניאק. שיכבת הגריז נועדה להקל על המגע הראשון עם המים, והקוניאק -לחימום הגוף. נותרה השאלה כיצד לשמור על האיזון המתאים, באופן שחום הגוף והאנרגיה יספיקו לשחיין בלי לגרום לשיכרות (לימים התברר שאין שום הגיון רפואי במריחת גריז או בלגימת משקה חריף, כדי להתגונן מהקור). הלוחמים שבו לא פעם ממשימתם קפואים ורועדים מקור, עד כדי כך שבאחת הפעולות נעזרו בלהבת האש של פרימוס להחזרת חום הגוף של השחיין למצב תקין. אנשי 'החוליה' השתמשו לצורכיהם בסירות חתירה ובספינות דיג שהושאלו מהקיבוצים הסמוכים לחוף הים, כגון: שדות-ים ונווה-ים. כלים אלה הפחיתו במידה ניכרת את היכולת לחמוק מספינות המשמר הבריטיות המהירות ולעתים גם גרמו לסטייה בניווט.