תפקידי הראשון בסטודיה
(מתוך יומנו)
כשהודיע הבמאי, שהוא מוצא אפשרות לבצע קטעי משחק מ'היושבת בגנים' להזז, הרגשתי שהפעם עלי לעמוד במבחן. עוד טרם נבחרו האנשים הנאותים לתפקידים. טרם הכרתי את תוכן הספר ומחברו. השם של הספר גירה את היצר לדעת את פירוש כוונתן של שתי המלים 'היושבת בגנים', והידיעה כי הספר מתאר הווי תימני המריצה אותי לחפשו בחנויות הספרים ולרכשו לעצמי.
מתמיד היה לי ענין בפולקלור של עדות המזרח. מנהגיהם, סיפוריהם ושיריהם מגלים לנו, לדור שנתחנך כבר בארץ, את רוח הגלות ממנה באו אבותינו, הגלות אשר בה חיפשו במשך דורות דרך של הסתגלות, כדי להתקיים בין זרים כעם יהודי לכל דבר. אהבתי לשמוע מפי העולים ואף מזקנים שבארץ, את יצירת הפולקלור לעדותיהם, ולא אחת שמעתים מתלוננים ומתמרמרים על היעלמות הפולקלור הזה מתוך חיינו פה, אף שהיה מלא תוכן וענין.
נכון אני לקבל ברצון תפקיד ב'היושבת בגנים' והוא קרוב ללבי. והנה גם הספר בידי ואני קוראו, הנאתי היתה משולשת בקראי את הספר; שמחתי מאוד א) על אפשרות הביטוי של ההווי המזרחי בספרות; ב) על הלשון הנאותה שניתנה להווי זה ולחוויותיו; ג) על עוצם ידיעתו של הסופר את הפולקלור של עולי תימן ויכלתו הכבירה להעלות את הטיפוסים.
המשיכה לתפקיד הלכה וגדלה בלבי. באחד הערבים, בבואי לשיעור בסטודיה, נודע כי הערב תחל פעולתנו בביצוע קטעים. והנה הגיע תורי להראות כוחי באטיוד אשר תכנו לקוח מן המפר הזה. עשיתי אותו רע, אולם כפי הנראה היה בו משהו מהענין ומהנושא, וניתנה לי הרשות להתחיל בעבודה על תפקיד.
'ירוק' אני במשחק על במה, אך כוח הרצון אינו יודע מכשולים. פחד עבר בכל גופי בבואי לחזרה הראשונה. אמנם חשבתי הרבה מה עלי לעשות - אך רגש האחריות כלפי השם הנורא 'אמנות' הפחידני מאז ומתמיד.
הטכסט בידי. כולי רעד.
'אנו נגשים למעשה!' - מכריז הבמאי, ואני כמעט ושבץ אחזני; אלא שחיוכו החביב והלבבי של צבי, טפיחת כף-ידו על ברכו לאות התחלה והתלהבותו בעבודה כאילו באו להצילני מן השבץ.
'תחילה, חברים', אמר צבי, 'עלינו להבין את תוכן הקטעים, אשר אנו נגשים לבצעם'... - ותוך כדי דבריו הלכו והרצינו פניו, ולנו הוברר והובהר מה עלינו לעשות.
'אני משוכנע - ממשיך צבי - שכולכם קראתם את 'היושבת בגנים' וכי הנכם מוכנים לנתח את ההווי ואת הטיפוסים הנתונים אחד אחד'... וכבר נעלם הפחד מקרבי ואני חפשי במחשבותי ובדברי. 'כך מעבירים שיטה למעשה' - אמרתי לעצמי.
הושטתי ידי לשני קצות המשענת של הספסל אשר לפני, זקפתי את גבי, הרימותי את ראשי כלפי מעלה לתוך החלל ו'ברוך השם' - אמרתי לעצמי - הבה ואתחיל. ולא עוד אלא שנהניתי מהשתתפותי בהתלהבותם של החברים בשעת ניתוח הטיפוסים. אכן היתה זו התחלה טובה.
אך למעשה רק עתה החלו העינויים. תפקידים קשים היו אלה. ולא זו בלבד שטירון אני, חסר שיטה ונסיון על הבמה, אלא אף חסר אני חופש בגוף ובנפש. לא אחת באתי לידי יאוש. אולם הבמאי מבין-כל. הוא עובד קשה כדי להביאנו אל דרך התלהבותו. ורצונו הטוב עודדנו. קמעא-קמעא הולכת ובאה הבהירות למשחק.
לילות קשים היו אלה. אחרי יום של עבודה בבית-המלאכה, עלי להופיע לשיעורים ולחזרות הנמשכות כמעט עד חצות הלילה. ואם העבודה בסטודיה בערב זה או אחר נתנה פרי, הריני בא הביתה אמנם עייף ורצוץ, אך שבע-רצון, ושנתי ערבה בחציו השני של הלילה. אך אם חלילה נכשלתי בחזרות, והן נכשלתי לא אחת, כי אז גזלו ממני המחשבות את שלוות שנתי גם במחצית השניה של הלילה.
וכך עוברת עלי תקופה של שנה לערך, עד להופעה הראשונה. מוזר היה לי הדבר. תחילה, נדמה היה לי שבהופעה זו סיימתי את עבודתי בתפקיד. הבטחון ישנו. עליתי על הבמה מרוכז ומוכן. הקהל קיבלני יפה ואף תשואות ניתנו לי, אני יורד מהבמה, וחברי לוחץ את ידי. 'עשינו חייל!' - הוא אומר. 'אכן!' - אני עונה בשמחה. אולם לאחר רגעים מספר אני חוזר למרר את רוחי. עוד הרבה יש לפתח ולשפר במשחק; אין זאת כי משחקנו היה רע, רע עד למאוד, אין אנו יודעים לשחק, אנו מיותרים על הבמה, טעות היתה כל הופעתנו.
'צבי קרב', אומר אני לחברי, וכלימה האדימה פנינו. אך הוא מחייך, מושיט לנו יד ומברך אותנו. אנו מחפים על כלימתנו בחיוך מעושה, כאילו שמחים. 'דומני המשחק היה טוב - על כל פנים כך היתה הרגשתי'.
אחר חילופי דברים בינינו לבין צבי גילינו לו את הרגשותינו האמתיות, והנה הוברר לנו דבר חדש: לעולם אין להניח שיש סוף לעבודה על תפקיד זה או אחר. אף הוברר לנו פירושו של הבטוי: 'יצירת תפקיד'. 'להופיע צריך', אמר צבי, ותשובתו היתה משמחת, מעודדת ומעציבה כאחת, 'אך תמיד הולך וגדל הרצון ליצור דברים חדשים באותו התפקיד עצמו'.
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח