מוקדש לזכרו הטהור של יאיר פירסט הי"ד
לא אחת ניסיתי לכתוב אודות יאיר הי"ד ולא עלה בידי. כאשר בדקתי את עצמי ושאלתי מדוע לא הצלחתי בכתיבה זו - נתקלתי במעין תשובה-לא-תשובה. הידיעה שאני כותב אודות אדם אשר פיסית אינו בנמצא, אך רוחנית - קיים לעד, יוצרת בהכרח תחושה לא מוגדרת. הכרתי את יאיר במסגרת שרותנו הצבאי. כבר בראיון ההכרות הבחנתי בתכונה אופינית בולטת - נוח לבריות. לבריות, במובן הרחב של המלה לחבריו, למפקדיו ולסתם בני אדם. ידוע, ששרות ביחידה צבאית אינו תמיד נוח ביותר - מסגרת כלשהי הינה תמיד מגבילה ומסגרת צבאית על אחת כמה וכמה - ודוקא במצבים אלו נבחן האדם. ואם אומר אנ ישיאיר עמד במבחנים אלו בכבוד, יש לדברים על מה שיסמכו. עמד, ובכבוד עמד, כאדם בכלל, כיהודי בפרט, וכיהודי דתי בפרטי פרטים. היו בין חבריו חיילים דתיים נוספים, אולם גם בין אלו בלט. התנהגותו הדתית הגאה עליה לא ויתר לא באה על חשבון תפקידים וחובות, אלא דוקא כמשלימים זה את זה, בצעדם זה בצד זה. האמון בהכרה כי תפילת שחרית לפני פעולות היום אין חשוב ממנה וכי נטילת ידים שלפני הארוחה לשלמות האדם ולחנוכו נועדה.
שלם היה בהתנהגותו בדברים שבין אדם למקום, והשפעת עובדה זו נכרה היטב ביחסים שבין אדם לחברו. אכן, נוח היה לבריות, אהוב ומקובל על כולם.
לא אחת, שואלים אנו את עצמנו - מדוע ארע כך ולא אחרת? נראה לי שאין לאדם תשובה שלמה בתחום ההגיון לשאלה מעין זו. תמיד מתערב שיקול רגשי. כך גם ביחס לנפילתו של הקדוש יאיר הי"ד. מדוע נפל? לזאת, אין לחפש תשובה בין בני האדם, אלא ביחסים הקיימים בין האדם לקונו-בוראו.
"בקרובי אקדש" אמר הקב"ה, ואהרון נדם. ואולי, יש לראות במילים אלו צו לדורות. תמיד מתקדש שמו ית' בקרוביו. מיהם? על כך נענה לאור מאמר חז"ל "כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו" וברור, כי האדם אשר רוח המקום נוחה ממנו, הינו מקורב למקום, מקורב למלכות, נמנה על הקקדושים, ובהם - הקדוש מתקדש. "בשלושה דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו" באופן מכוון ביותר השתמשו חז"ל בסימני היכר אלו.
הכוס - הכלי ממנו שותים, מסמל את השתיה והאכילה, היינו, מערכת יחסים פנימית שבין האדם לעצמו. האם יודע הוא מתי להפיק תועלת מן המזון? מה לשתות ולאכול וכו', אולם מעל אלו - לשם מה השתיה והאכילה?
הכיס מסמל את הממון, או את היחס בין מה שהאדם מקבל לבין מה שהוא נותן בין החומר ובין הרוח. אין דוקא חשיבות למאזן - לרווח מול ההפסד, כי אם לצורה בה מתנהלים דברים אלו - מה משקיע האדם למען מטרה מסוימת על מה מוכן הוא לוותר למען מטרה-רעיון?
הכעס - זוהי אחת מתכונות האדם. גם אם יש מקום לכעס, השאלה היא, כיצד הוא מתגלה? כיצד הוא מובע? שהרי ניתן להביע כעס בצורה מכובדת. היינו, הכעס מסמל מערכת יחסים בין האדם לזולת. הרעיון המרכזי הינו איפוא זה - סימני ההיכר של האדם נעוצים במערכת יחסים סבוכה ומורכבת, זו, שבין האדם לעצמו (כוס), זו של מאזן נכון (כיס), וזו של הבעת יחסו לזולת (כעס).
ציטטתי מאמר זה, וניסיתי להסבירו - אולי בדרך מקורית - אך, נראה לי, שפרוש זה הולם את יאיר הי"ד. נכר היה לחיוב בכל אחד מסימני ההיכר המגדירים אדם. אותו ראו וממנו למדו.
זכרו של יאיר - כמה קשה להאמין שמדובר כאן על זכר בלבד - הינו עמוד האש המאיר לאלה שזכו להכירו, ואני ביניהם. חבל על דאבדין ולא משתכחין.