בעל כשרונות נפלאים היה, בעל תפיסה מהירה ומוח יוצר. חבר נאמן ויקר. בן נאמן לארץ, שידע למלא את חובתו עד הסוף בלי כל התחכמויות. כאשר סיימנו בימי-חירום קשים (הגרמנים אז במצרים) את חוק לימודינו בבית-ספר התיכון ונצטווינו לצאת לשירות-חובה, ניסו אחדים להשתמט, לדחות; הוא לא ידע 'חכמות'. צריך ללכת - והלך. היה הראשון שהתגייס למשמר-החופים.
היה איש-אמת ושנא צביעות וחנופה במידה בלתי-מצוייה. ובאותה המידה, ממש, התקומם נגד העוול ואי הצדק השוררים בחברה. אכן, כל אדם צעיר בעל רמה מוסרית מסויימת, היוצא לראשונה אל שוק החיים, סולד מסדרי החברה המקולקלים והיחסים הבלתי-הוגנים בין אדם לחברו. אך כמיהתו של ברוך לאמת, היתה מסוג אחר לגמרי, כמיהה אשר רק בעלי-ניצוצות של נשמה גדולה זוכים לה. אמו אמרה לי פעם: מרגישה אני, כי הוא סובל בגלל העוול, העושק והצביעות שבחברה... פעם הלכתי עמו לגן-החיות. בעוד אני מסתכל בחיות ובעופות השונים בסקרנות ובהתפעלות מרובה, היה הוא אדיש לכך לחלוטין. כשאמרתי לו: ראה-נא, מה נהדרת חיה זו! מה נפלא עוף זה! השיב לי ביגון כלשהו ובעינים חולמות: חיות אינן מענינות אותי... העיקר הוא האדם! לא הייתי יורד לסוף דעתו, אלמלא קראתי לפני ימים מעטים, בספר זכרונות על י. ח. ברנר, בו הוא, ברנר, השיב אותה תשובה ממש, לאדם שהסב את תשומת לבו ליפי ההרים והדרם. העיקר הוא האדם!.
משולה היתה נשמתו של ברוך לפלג מים זכים, מסוייג גדרות ומחיצות, מהם דוקרניים ומחוספסים; רק אדם קרוב לו ידע לעבור דרך המחיצות והסייגים ולשתות ממימיו הצלולים.
הגורל הזעיף לו פנים. אביו לוקח מעמו עוד בהיותו ילד, ואף המחסור פקד אותו מדי פעם ופעם. הגורל העוין לא עזבו אף ברגעי חייו האחרונים, כשפלוגת-הישע מצאה את עצמה לפתע חסרת-ישע, כש'אחד אחד נפלו גבורים בתקוע שופר אדירים על הרי חברון'.
צ.ב.
מתוך "ספר למד הא"
מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.