רב"ט ברוך פת ז"ל

ברוך נולד בשנת 1924 בעיר ביאליסטוק. הולדתו השרתה אושר במעוננו. גדל הילד רך ויחיד לפני אמו ומרנין לב אביו. האם, נצר למשפחה חדורה אהבה לציון, חינכה ברוח זו את בן-טיפוחיה.
בגיל שבע חל המשבר הראשון בחיי ברוך - מות דודו החביב, תלמיד-חכם ידוע, מבוני החינוך הלאומי בעיר.
מות אבא היווה את המשבר השני בחייו. הקרקע כאילו נשמטה מתחת לרגליו, יאוש קודר קסס את לבו. ברוך התכנס בתוך עצמו, פרש מרעיו והתייחד עם צערו העמוק. מדי ערב בערבו היה סר לבית-הכנסת, פורש לו לקרן-זוית ומעיין בגמרא. בבית-הכנסת היה מוצא תנחומים וסעד.
מאז עסק ביתר שקידה בלימודים. בנפשו גמלה ההחלטה להמשיך ולהשתלם באוניברסיטה בירושלים. תקף אותו צמאון להרחיב את חוג ידיעותיו, לבססן ולהעמיקן. בחיוך היה חוזר על פזמונו: 'בור ועם הארץ הנני'.
תקופה רודפת תקופה. מלחמת-העולם השניה. ים של דמים הציף את העולם ואף התקרב לשערי ציון. צעירים וצעירות נקראו להחלץ לעמדות ההגנה של הישוב העברי, לתת את ידם למאמץ העבודה העברית. ברוך ידע את יעודו של הנוער העברי במולדת.
'עתה, בשעה שיסודות התבל מתמוטטים והעולם טובע בים של אש' - כתב אז באחד מחיבוריו והוא בן שש-עשרה שנה - 'ידע הנוער למלא את תפקידו, ידע לחלץ את אומתו ומולדתו מן המצוקה. יצטרף נא הנוער לשורות ההגנה ויילחם עד טיפת דמו האחרונה. ילבש עוז וידרוך עוז: ישמשו לו נר ואבוקה בדרכו המכבים, אשר בצחצוח חרבות וברננת התהילים הצילו את העם. מאות ואלפים צעירים התגייסו לצבא' - המשיך - 'מי ימלא עתה, במושבות, במושבים, בקיבוצים ובקבוצות, את מקום המגוייסים? מי ימשיך במפעלם הפרודקטיבי? עלינו מוטל התפקיד הזה, עלינו חניכי הגימנסיות. נקדיש את זמננו למען המטרה הקדושה: העבודה, עמל החלוצים לא יאבד בציה.'
בתקופה זו חל משבר חמור בחייו של ברוך. עולם הדת, אשר בו מצא סעד בתקופות של לבטים, התרוקן לגביו מתכנו. הריאקציה היתה חריפה.
כתום שירותו שם ברוך את פעמיו ירושלימה לאוניברסיטה. הוא סירב לקבל עזרה; במו ידיו ובכוחותיו יילחם את מלחמת קיומו. פניו הולכים ורעים, אבל הנפש מתעדנת, מתגבשת ומתחסנת. שחוק קל מרחף תמיד על שפתיו. הוא שמח בחלקו.
ברוך התגייס לנוטרות. הלילה לשמירה והיום ללימודים, בלי ליאות, בלי תלונות. וזמן חוצב מאין. שמירה, לימוד, משחק בשח ובכדור-רגל. ומי יתן מזמנו להורות פליט המתדפק על דלתות האוניברסיטה, הרי ברוך, שנה ומעלה לימד אותו בלי תשלום עד אשר עמד בבחינותיו. לאט-לאט התחבב על כל מכיריו. רצו לבחור בו כיושב-ראש אגודת הסטודנטים. אין איש מצביע נגדו, פרט לברוך עצמו. בתפקידים אחראים מאד עליו לשאת עתה - בשטח אחר.
מפרק לפרק היה מרגיש צורך לרענן את גופו ונפשו. היה נוטש את העיר ויוצא בלוית חבר לתור את הארץ לארכה ולרחבה, באופנוע עשו את דרכם והגיעו לנקודות מרוחקות ביותר, בלי מורא ובלי פחד.קסמו לו איתני הטבע. הרים מתנשאים עד שמי מרום, שמים ללא מצרים, שדות רחבי-ידיים, מרחב אין-קץ. וכמה אהב לטעות בשבילים-לא-שבילים ובנתיבות עקלקלות.
שזוף שמש וספוג עוז היה חוזר לחיי החול. אולם גם אז לא היה מסוגל לשקוע בלימודים בלבד. הוא התעניין בכל בעיות הארץ. באחד ממכתביו הביע את דעתו על הפילוג:
'יד זדונית מתנכלת במפעלנו, יד חוטאת רוצה להכרית את מולדתנו ולהפכה לגלות. על העם להתלכד בכוח כנגד המזימות של האוייב, אך הוא הולך ומתפלג לכיתות שונות ומשונות. על כל יחיד לוותר עתה על השקפותיו האישיות, בזמן חירום אין להתווכח על הפרטים, כי בזה הורסים את החזית האחידה, כדברי מחנך העם ח. נ. ביאליק: הוי, כוחות נפרדים, התלקטו, התקוששו
עבדו שכם אחד בחיל ועז!'
חדשים על חדשים נקפו. גם שנים חלפו. ברוך סיים את בחינותיו בהיסטוריה ובמתימטיקה, עליו להתכונן לבחינת-סיום בפיסיקה, ועדיין הוא נראה בעיניו ריק ובער. מקצוע חדש יבור לו - כימיה.
עוד ברוך משעשע את נפשו בתקוה להתחיל במקצועו החדש, והמצב בארץ הולך ומחמיר. הוא נוטש את לימודיו ויוצא לקורס להדרכה. אמא ברכה אותו: 'הנני שמחה, שנטעתי בלבך את הרעיונות והרגשות שפעמו ופועמים בלבי. מאושרת אני, שזכיתי לראותך מגשימם. לך בני בדרך, שמורה לך המצפון ואני אתפלל לשלומך'.
כחבר חי"ש תר את הרי חברון, למד להכיר כל עמק וכל גיא; כל שביל פתלתול היה נהיר לו. חבר מחלקתו של ברוך סח לי (לאחר היספות המחלקה), כי ברוך השתתף בפעולות רציניות ואחראיות מאוד בירושלים ומחוצה לה. באחת מהן הציל את מחלקתו מכליון.
זמנו אינו פנוי לביקורי בית. מדי התגבר ערגונו לאמא האהובה עליו מאד, לאחיותיו ומקורביו, פקדם לשעות מספר. בחיוך התמיד על פניו שאל בלבביות ובחמימות לשלום כל אחד. נשק לאמא, הבטיח כי בירושלים הוא שוכן לבטח במעונו ואין כל סכנה נשקפת לו. חמד דברי לצון והישרה אוירה של הומור בדברים שמתקבלים על הלב. לעתים הבריק מברק הרגעה לאמא: 'שלומי טוב'. לפעמים אף גלויה שיגר. גלויתו האחרונה הגיעתנו יומיים לפני שניתק פתיל חייו. גלויה מעוכה, מלים מטושטשות: שלומו טוב; הוא בירושלים ומפציר באמא להיות שקטה.
אולם לב האם חרד ומרטט. משום-מה החלה לצבור כל מברק, כל גלויה וכל מכתב.
חרדתה של אמא הולכת וגוברת עם הידיעה, כי ברוך השתתף בהגנה על כפר-עציון בהתקפה הראשונה על הקבוצה. ובדרך אקראי ידיעה שניה, כי ברוך העביר את שיירת האמהות והטף מהקבוצה לירושלים. האם רואה בביעותי לילה את בנה תועה בין הרי חברון. הלב מנבא רעות...
בערב יום-החמישי, הוא הלילה בו יצאו הל"ה לדרכם, התפרץ בפעם הראשונה בכי עצור מלב אמא. כיצד לא תתגברי על כאבך? - שאלתיה - הן תמיד שימשת לנו סמל לעוז והתאפקות? 'לא אוכל שאת יותר את מר גורלי' - היתה תשובתה.
דבריו האחרונים עם ביקורו בת"א זכורים לי:
'יש ואני חושב: קרוע נקרע כל חוק מעלינו, וכל מכשיר לא יצלח לנו, העם המנוסה בצרות. אנו לועגים לחוקים הכתובים בידי אנוש. כוח ההכרעה אינו נתון בידי הכוח הגשמי. יש כוח נעלה יותר. אשר לו השליטה על העולם, עליו לא יצלח כל נשק שביד האדם.'
נחמה פת

מתוך "ספר למד הא"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח.