רב"ט שמואל-דוד פאר-לי ז"ל

שמואל הנביא שקול כמשה ואהרן משום תכונתו הסגולית אשר אפינה את דמותו הענקית, תכונה זאת מתמצית כולה בפסוק: "והלך האיש ההוא מימים ימימה וסבב בכל גבול ישראל".

רק נ"ב שנים ארכו חייו אך הגיע לתכליתם, ובדרכו המיוחדת הפליא לעשות עד שהגדיל ממשה רבינו אדון הנביאים. לא בנבואה היה גדול ממשה, שהרי לא קם נביא כמשה, אלא בנאמנותו לעם הקדש. שמואל הרואה ראה עצמו עבד לעם ישראל ולכן לא המתין לעמו בביתו, אלא יצא אליו, ניסה להגיע אל כל יחיד ויחיד ולהאציל עליו מרוחו הגדולה.

שמו ניתן לו על כך שהיה שאול מה' לצורך עמו "כי מה' שאילתיו" - איש אלקים שכל חייו היו קדש לעבודת ה' ולכלל ישראל. משחר ילדותו התגורר במשכן ה' והכשיר עצמו ליעודו הגדול.

דמותו של שמואל חברנו, זכר צדיק לברכה, היתה מעין בבואה של דמות הרואה.

"מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל" (קהלת ה' י"ח)

"יגע ר' בון בתורה בשנותיו המועטות מה שתלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה" (ירושלמי ברכות פ"ב)

יפים הדברים, שנאמרו בשעתו על ר' בון לתקופתנו בה הקריבו צעירים רבים את חייהם למען העם והארץ. על שמואל יקירנו יפים הדברים שבעתיים. יודעים אנו כמה קשה היא המיתה על קידוש ה' אך שבעתיים קשה לחיות על קידוש ה'.

ננסה לסקור במאמר זה שנים מועטות מחייו הקצרים ורבי המעש של שמואל ז"ל.

עשרים ואחת שנה בלבד היו שנות חייו, אך מסכת מפעלו גדולה משל רבים שהאריכו ימים ושנים. מצרוף עובדה לעובדה ופרט לפרט מתקבלת דמותו הגדולה אשר מתאימה להפליא לשם אשר נשאה; דומה שאפשר לחיל עליה את המאמר: "שמך נאה לך ואתה נאה לשמך".

כבר בימים הראשונים לכניסתו לישיבה, ישיבת כרם דיבנה נטל על עצמו תפקידים ציבוריים שאחרים לא ששו לקראתם בשל הטרדות הרבות הכרוכות בהם. בערבי שבתות עת הכל היו טרודים בהכנות לקראת שבת המלכה ואיש לא שם ליבו לדאגת הכלל - היה הוא סובב מסביב לישיבה כדי לבדוק את העירוב ולתקנו. והחמיר בזאת אף בערבי שבתות שנסע בהם הביתה.

מידי פעם הצטרף אליו חבר נוסף לסייעו, מובן שאת המלאכה הקשה נטל על עצמו. מספר חבר: "באחד המקומות נקרע העירוב והוצרכנו לטפס על אחת החביות כדי לתקנו. נגשתי לטפס על החבית אך שמואל עצרני ואמר לי שמן הדין שהוא יטפס על החבית כיון שהיה לבוש מכנסי חקי ואילו אני הייתי לבוש מכנסי טרלין".

בד בבד עסק גם בהוצאתה לאור של החוברת החדשית "בלכתך בדרך", כדי לזכות את החילים בדברי תורה. מידי פעם נסע לבית הדפוס כדי להכניס את חומר הכתיבה להדפסה וכן כדי לקחת את החוברות ולהביאן לישיבה. פעם אחת שאלו את שמואל מדוע אין הוא מזמין מונית וחוסך בכך את הזמן הרב של ההליכה כ-2 ק"מ עד לתחנת האוטובוסים שבצומת אשדוד ולעיתים בגשם ובקור. תשובתו היתה כי בכספי הצבור יש לנהוג בחסכנות. שעות רבות הקדיש להגהה וסידור המאמרים ואף פעם לא ביקש מאיש שיחליפנו.

את דאגתו לרכוש הישיבה ראינו בכל לילה. לפני שעלה על משכבו סבב בכל אגפי הישיבה וכבה את האור, כי שמואל נהג לשקוד על הספרים עד השעות הקטנות של הלילה. הוא לא חס על זמן השינה שלו ועבר בכל המקומות בהם היה עדיין אור: בפרוזדורים, בשרותים ובחדרי הלימודים, וכבה אותו. רגש האחריות הציבורים שפעם בו מתבטא במעשה קטן, אך רב משמעות. במוצאי יוה"כ בדרכו לחזית, בקש מאביב יבלחט"וא שישלח את כספי "בלכתך בדרך" לישיבה... בכל מקום חיפש ומצא את הנקודה של זיכוי הרבים.

הגיע לישיבה מגיד שעור חדש ובמשך תקופה ארוכה בא מחוץ למקום. טרם חשב איש על כך כי הר"מ משרך דרכו ברגליו מרחק רב כבר דאג שמוא לשבכל יום בשעה קבועה יחכה לו רכב בצומת ויביאנו. פעמים, משלא הצליח להשיג רכב ראה עצמו כאילו אשם בכך, והתנצל בפניו. מעשה נוסף הממחיש את דאגתו לזולת: הטלפון הציבורי בישיבה היה קבוע מאז ומתמיד בסמוך לבית המדרש של הישיבה. משהוחל בשיפוצו העתיקו התלמידים את מושבם לבית המדרש של "הכולל" והחדרון של הטלפון נותר ללא תאורה בשל עבודות השפוצים. כבר בערב הראשון משנוכח שמואל לדעת כי הכל מתקשים לטלפן בשל כך, השיג פנס-כיס וקבעו במקום כדי להקל על המטלפנים. בכל ערב הזדרז בארוחתו כדי להספיק לקבוע את הפנס במקומו.

גם במקום מגוריו עסק בזיכוי הרבים, במשך תקופה ארוכה היה הספרן בספריה של ביה"כ חוג הנוער הדתי. אף בימים בהם היה בטוח כי איש לא יופיע לשאול ספרים, נכח במקום. השקפת עולמו בענין "צרכי ציבור באמונה" התרכזה אצלו בציטוט מכתבי הרב קוק זצ"ל: "כמה הומה הלב לאהוב את הכל, את כל הבריות, ואת כל המעשים. מה לי יותר נשגב מלהיות משתתף, עוזר, עובד ופועל להרבות את אור החיים". מידי פעם היה מראה קטע זה לחבריו בארשת אושר וחדווה.

שמואל זצ"ל היה איש "תמים וישר וירא אלקים וסר מרע" (איוב א'). תמים בכל מידותיו, ישר במעשים, וירא אלקים וסר מרע בינו לבין קונו. "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך" (קהלת). החכמה המהותית היא יראת ה' כדכתיב "ראשית חכמה יראת ה'" (משלי) - שמואל הינו נר המאיר בחכמת יראתו - בחייו אף במותו. בין תופשי תורה היה ודבק בה למען שכלול המעשים וקיום המצוות ביתר שלמות. משהתקדם בשכלול מעשיו השפיע הדבר השפעת גומלין על איכות לימודו - כהשבחת הנר כדי שאורו יבהיק. בוהק זה השתקף בם בהתנהגותו באחד מימיו המאושרים ביותר - חתונת אחותו. הוא סבר שאין לו מה לעשות בהכנות לחתונה ושלמוד תורה חשוב יותר. הוא רצה לנסוע רק אחה"צ כדי שיספיק ללמוד בבוקר ואלמלא טלפנה אליו אמו תלאו"ט שיבוא בכל זאת בבוקר, היה נשאר עד אחה"צ. ברם, גם אז לא שכח לבקש רשות מהחברותא שלו. הוא גם הבטיח לחזור לקראת חצות הלילה, ומשלא עלה הדבר בידו - התנצל על כך.

כאור המאיר ברציפות ללא לאות והפסקה כן עבודתו בחייו - ללא הפסקות או שעות של משבר. שאיפתו אל השלמות היתה ללא מעצורים, לא הסתפק במה שהקנו לו רבותיו ובכוחות עצמו השלים ידיעותיו בכל מקצועות התורה. מזיו פניו ניכר היה כי נפשו מתמוגגת מאושר בהגותו בספרי חסידות ובספרי מחשבה עמוקי רעיונות. כותב הוא באחד ממכתביו בעת שהיה בצבא: "אכן הרב זצ"ל מדגיש את חשיבות למוד סתרי תורה, למי שרק יכול, שבזה מקרבין את הגאולה העתידה לתקן עולם במלכות ש-ד-י". ובהמשך מכתבו "והסקתי לעניות דעתי שעלינו באמת להשתדל לעסות עד כמה שידינו מגעת, בדבריו הקדושים של ר' נחמן (מברסלב) ובשאר אדמו"רים הצדיקים זיע"א". בכל זמן אפשרי, עת נפנה מהלמוד הרגיל שבישיבה שהה בספריה של הישיבה והגה בספרים אשר זמן רב לא שזפתו עין אדם. מענין הדבר שבעת כזאת היתה שורה עליו רוח של התרוממות הנפש והיה מהמהם מנגינות ערבות והאושר קרן מפניו. בקיאות מיוחדת רכש לו שמואל בספריו של הרב קוק זצ"ל. נתן לומר שהוא ראה בהם דרך חיים ומקור לפתרון בעיות השעה. מידי פעם בפעם היה ניגש לברר קטעים בלתי מובנים ולא פעם היו אלה קטעים שאיש לא קראם מימיו ואף רבותיו התפלאו כיצד שמואל הצליח להגיע אליהם.

תמיד חיפש את הדרך של שילוב חיי תורה וחיי מעשה ולהביאם לשלמות אחת.

משגילה את הספרים הנ"ל לא הרפה מהם ובעזרתם בנה את אישיותו המיוחדת.



"גדול תלמוד שמביא לידי מעשה"...

במלחמה הנוקשה - מלחמת היצר - נבחן האדם אם באמת מתקדם הוא לקראת שלמותו העצמית או שמא גרסתו מצות אנשים מלומדה. השלמות ראשית ב"סור מרע", למען יוכשר האדם לקבל את תורת האלקים ולא תהיה לו לפוקה ולמכשול, בחינת "ופושעים יכשלו בם". אין זה מן הפלא שעד הרגע האחרון לא מש מחיקו ספר "שערי תשובה", לר' יונה, ואף במכתביו ציין זאת. ביומנו, שנמצא בטנק בו נפגע, כותב שמואל "אני אומר תהילים ולומד שערי תשובה". עמל רב השקיע כדי לשפר ולשכלל את מעשיו ואמנם התנהגותו היתה למופת. מעולם לא ציער אדם ולא פגע בכבוד מאן דהוא. אף כאשר נדמה היה לו שמא גרם עוול למישהוא לא חסך מפיו מלות התנצלות ופיוס, ממש, ניכר היה עליו שעצם הדבר גורם לו צער ומפח נפש.

יש לציין שבמעשיו לא החזיק טובה לעצמו ותמיד דאג שאף הזולת יזכה בעשיית המצווה. בין שאר עיסוקיו למען הכלל היתה הכנת החבילות לחילים בטירונות והמריץ אנשים שיסעו לבקרם. לאחר שטרך רבות, בענין החבילות ובשאר צרכי הנסיעה וכולם קפצו על מקומות הנסיעה היה שמואל מוותר על מקומו. "בבין הזמנים אסע לבקר - ממילא איש אינו מבקר אז"... אמר. אכן, תכונות אלו אין באות לו לאדם בירושה. אין הן כי אם מורשת עמל והתבוננות, אצל שמואל היו הן לטבע.

כל דרך חייו - אמונה תמימה. בכל פינה מפינות רעיוניו היא נשתקפה - אף מעשיו הוארו על ידה. מספר אחד מחבריו: "זכורני במוצאי יוה"כ בנסענו יחד לבסיסנו שוחחנו בדרך אודות המתרחש. נתרשמתי עמוקות מתפיסתו הפשוטה כי שליחים אנו בידי הקב"ה ואל לנו לחיות באוירה מיוחדת גם בשעות קשות כאלה. הוא הדגיש שגם יציאה למלחמה היא חלק מעבודת ה'". תמונה שלימה יותר מתקבלת מכמה קטעים מיומנו. "החלו הקרבות עם הסורים והמצרים. במוצ"ש גוייסנו. 'באלוקים נעשה חיל והוא יבוס צרינו'". וכן הקטע הבא: "באמצע הלילה נסענו - איש אינו מתרגש יתר על המידה"... "פגעו בטנק - 'שמרני א-ל כי חסיתי בך'".

הדבקות במטרות שהציב לעצמו אף היא חלק מאישיותו המקרינה. בתקופת האימונים בצבא השתדל, עד כמה שהדבר אפשרי, שלא לשנות מאורח חייו הרגיל. התפילה - באותה כוונה טובה ובאותה התלהבות, תוך שחזור פרושי המילים וכוונות התפילות כפי שתמיד השתדל לחפש ולמצוא בספרים שונים. קביעת עיתים לתורה בכל יום נשמרה על ידו בקפדנות. בענין זה מספרים חברים: באחד מימי המלחמה נפגע הטנק של שמואל והוא נאלץ לשבת בזלח"ם ערפי. הוא לא השלים עם עובדה זו, משום שלא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים עת הכל נלחמים. משרק נודע לו שבאחד הטנקים חסר איש צוות מיד רץ והצטרף אליו. מאוחר יותר חזר אותו איש צוות ודרש משמואל שיעזוב, אך שמואל לא הרפה. כשפגש באחד החבר'ה העלה בפניו את הבעיה ואמר שאינו יודע מה לעשות - עם מי הצדק? מצד אחד, לאיש הצוות האחר זכות קדימה, ומצד שני, הוא כבר הצטרף, ומה גם שכבר ישב בטל יום או יומיים.

נשמתו של שמואל נהנית מזיו השכינה, כי הכינה בימיו הקצרים הכנה גדולה ורבה, כגודל ההכנה כך מידת ההנאה.

אנו חבריו חייבים לו הרבה, כי בדמו ובגופו עצר אוייב. חלק מאתנו ארי שבחבורה, חלופין ותמורה לא מצאנו לו - בלכתו נדלדלה השורה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.